באוטובוס

אביב עלה לאוטובוס, העביר את הרב-קו וניגש לחפש מקום לשבת. הוא בחר את המושב שהיה חלק מזוג מושבים שפונה זה אל זה. לא המקום החביב עליו, אבל בכל שאר הספסלים כבר היו אנשים, והוא העדיף מקום פנוי.

הוא התיישב והביט החוצה. בדרך כלל הוא שם אוזניות, אבל הבוקר לא התחשק לשמוע מוזיקה, וגם אוזן שמאל קצת הציקה לו משום מה.

האוטובוס הגיע לתחנה הבאה והוא הציץ בנוסעים שעלו. היה שם גם בחור נאה שכבר ראה כמה פעמים בנסיעות הבוקר שלו. הוא נראה בערך בגילו, מעט גבוה יותר, עם שיער שחור, זיפים בני יומיים, עיניים בהירות ו... הוא שם לב שהבחור מביט בו. הוא הפנה את מבטו במבוכה אל החלון.

"הי, אפשר לשבת פה?"

אביב החזיר את מבטו מהחלון. "אממ... כן, בטח" הוא הזיז את התיק שלו מהמושב ממול. היו מקומות רגילים פנויים עדיין, הוא לא חשב שמישהו ירצה לשבת דווקא על הכסא שפונה נגד כיוון הנסיעה.

הבחור התיישב ואביב חזר להביט החוצה. אביב לא לגמרי שם לב שזה מה שהוא עושה, אבל הוא הציץ לכיוון הבחור שמולו, שחייך חיוך קטן. כלומר הוא חייך אל אביב חיוך קטן.

"אז..." החל הבחור לאמר "איפה אתה יורד?"

"אהה, בתחנה ליד יגאל אלון, למה?"

“סתם, אני גם יורד שם. יש בית קפה קטן שאני עוצר בו בדרך לעבודה וקונה לי קפה ומאפה"

"נחמד"

אביב לא ידע מה עוד לאמר ושניהם שתקו לרגע קצר.

"אגב, אני דרור" הוא אמר והושיט יד.

“אני, אהה, אביב" אמר והם לחצו ידיים, למשך זמן שהרגיש לאביב ארוך מהרגיל, אבל נעים.

“חשבתי," המשיך דרור, שבינתיים נשען חזרה במקומו, "שאולי תרצה להצטרף אלי מתישהו לקפה בוקר אחד".

אביב הסמיק והסתכל במבוכה מסביבו. הוא לא ראה אף אחד מוכר. "אממ... אני... לא יודע, גם אין לי כל כך זמן הבוקר..."

“זה בסדר, אפשר גם בפעם אחרת" אמר דרור, עדיין מחייך.

שתיקה.

אביב בהה בחלון ואחרי כמה רגעים אזר קצת אומץ ושאל “זה קורה לך הרבה שאתה מזמין אנשים אקראיים לקפה?"

“תראה... אתה עושה רושם של בן אדם נחמד, ויש לך תג עובד של חברת הייטק, אז אני מנחש שאתה גם בחור איכותי. חוץ מזה…" דרור רכן קדימה לעבר אביב והמשיך בשקט, כמעט בלחש "אתה חמוד וראיתי שאתה כבר כמה ימים מסתכל עלי פה באוטובוס".

אביב החליף צבעים ונעץ מבטים נוקבים בשרוכי נעליו.

“הי," אמר דרור בטון מרגיע "זאת רק כוס קפה קטנה ולא מחייבת בין שני אנשים בוגרים, כן?" הוא ניסה בעדינות.

אביב הרים את מבטו בהיסוס, הסתכל רגע בדרור, ואז החוצה, ושוב במראות הפנימיות של האוטובוס. "אני מניח שאתה צודק" אמר אביב.

"מעולה" אמר דרור וחייך חיוך נעים ורך מאוזן לאוזן.

האוטובוס התכונן לעצירה.

“אז מחר בבוקר, כן? אני יורד פה היום, נתראה!" והוא רץ אל הדלת האחורית לפני שהייתה לאביב הזדמנות להגיב.

“אני מניח שכן..." מלמל אביב לעצמו וחייך.