הירושימה - יום שני משלושה (15-11-2024)
הסתכלנו על התחזית לגשם היום ומחר והתלבטנו מתי כדאי לצאת לטיול באי Miyajima. מצד אחד נראה שמחר המזג אוויר טוב יותר, מצד שני אם התחזית תשתנה לרעה מחר, לא תהיה לנו עוד הזדמנות לצאת לשם, כיוון שמחרתיים אנחנו עוזבים את הירושימה.
החלטנו בסופו של דבר לצאת היום. במלון הזה לא הזמנו ארוחת בוקר, אז מצאנו לנו בית קפה סמוך (ALOFT cafe). הייתה בעיה של תיאום ציפיות בין המזמין (אני) לבין התפריט ומה שהוגש. כך יצא שהטוסט עם ביצה היה בעצם לחם קלוי לצד חמאה למריחה וביצה קשה לא מקולפת (לרגע מטריד חששתי שאולי היא בכלל רכה). והקפה היה בסדר, אבל לא הקפוצ׳ינו שקיוויתי לו. לקינוח לקחתי מאפה עם קרם ומה שחשבתי שהוא חתיכות אפרסק לפי הצבע הכתום צהוב המזמין שלו. משהו בטעם לא הסתדר לי ולאחר בחינה מדוקדקת יותר הבנתי שזאת דלעת. אני לא מבין קינוחים יפנים.
הבחירות של רועי היו יותר מוצלחות, בין השאר הוא לקח מאפה מבצק קרואסון עם קרם פיסטוק.
במסגרת גיוון אמצעי התחבורה בטיול, בחרנו מסלול לכיוון הנמל שכולל שימוש בטראם. היא איטית יחסית ורועשת באופן מפתיע יחסית לכלי רכב חשמלי, אבל זאת הייתה חוויה מעניינת (וגם צריך לומר שנסענו בקרונית "ותיקה" בעוד שיש גם קרונות חדישים יותר על הקו, אבל לא הזדמן לנו לבדוק אותם).
שטנו לאי במעבורת של JR והתשלום עליה היה עם ה-Pasmo כמו עם כל שאר אמצעי התחבורה האחרים. השייט במעבורת נחמד וקצר יחסית, כעשר דקות (אפשר גם לקחת מעבורת אחרת שיוצאת ממש ממרכז העיר ולוקח לה כ-45 דקות להגיע לאי, אבל העדפנו את השייט הקצר יותר). ירדנו מהמעבורת והתחלנו לצעוד לכיוון שער הטורי המפורסם שנמצא בתוך המים (Itsukushima Torii). צילמנו מזוויות שונות בדרך אליו, ועל הדרך התחלנו להיתקל באיילים שמסתובבים חופשי על האי, מורגלים לחלוטין לנוכחות אנשים. פה לעומת זאת, יש שלטים שמזהירים לא להאכיל אותם ולא להתקרב אליהם (במילים אחרות, פה זה לא נארה, תודה).
נכנסנו למקדש אליו שייך השער, סיירנו בו, צילמנו את השער מעוד כמה זוויות ויצאנו מצידו השני של המקדש. מדי פעם גם בצבצה פגודת חמש הקומות מבין העצים.
מכאן המשכנו דרך פארק Momijidani אל תחנת הרכבל התחתונה. הפארק יפהפה ולגמרי מצדיק את ההשקעה בטיפוס דרכו. וגם פה היו איילים בכל מקום.
קנינו כרטיס לרכבל והצטרפנו לתור הארוך לעלות עליו. הקרוניות קטנות עם מקום לעד שישה אנשים בישיבה. עלינו עם עוד שלוש נשים צעירות חברותיות שנפנפו לשלום לכל קרונית יורדת שחלפה מולנו. הנסיעה בקרונית נהדרת עם נוף מרהיב, על אף שהראות לא הייתה טובה (היה די ערפילי). יש מקטע נוסף עם עוד קרונית גדולה וצפופה יותר (עד 16 איש) ומשם עלינו לתצפית על האזור. התצפית נהדרת על אף שהראות לא הייתה מדהימה באותו יום. על הגדר של אזור התצפית הותקנו צינורות קטנים שמכוונים את המבט למקומות ספציפיים, שלו הייתה ראות טובה, גם אפשר היה לראות יותר מצללית שלהם, אבל היה יפה להיתקל ברעיון הזה שמכוון את המבט באופן מאוד פשוט.
לאחר מכן עברנו בחנות של התצפית, קנינו מים ביוקר (בכל זאת "מי הרים") ומזכרות (חלקן ביוקר, אבל נאות מאוד) וחזרנו למטה באותה הדרך.
הפעם עצרנו בדרך לנשנוש עוגיות. הייתה חנות שראינו בחלון הראווה שלה מכונה שמכינה עוגיות בצורה של עלי אדר (עוגיות ה-Momiji Manju (ביפנית: もみじ饅頭) האופיניות למיאג'ימה), על כל השלבים (למעט הכנת הבלילה). קצת מהפנט, וגימיק שיווקי לא רע בכלל. אז קנינו שתיים, אחת מכל סוג, וגילינו שהמלית של העוגיות היא סוגים שונים של שעועית אדומה.
כבר ציינתי שאני לא מבין קינוחים יפניים?
המשכנו משם בעליה למקדש Daishoin שעמוס בכל פינה אפשרית בפסלי בודהה קטנים יחסית (פחות מגובה ברך) אבל רובם ככולם לפחות עם כיפה סרוגה מצמר. בדרך כלל אדום, אבל גם היו צבעים אחרים. כל פסל עם הבעה, תנוחה, חפץ או משהו אחר שמבדיל אותו מהפסלים האחרים. מרשים מאוד. המשכנו לטפס לאזור העיקרי של המקדש, שם ראינו שמתנהל סוג של טקס המוני. טור ארוך של אנשים עמד והמתין, חלק ניכר מהם ברגליים יחפות (ונובמבר, כן? הקרקע קרה) ומחכים לתורם. בזמן ש(ככל הנראה) ראש המנזר מזמר תפילה כלשהי ללא הפסק (הוא שר ברצף לפחות כל הזמן שעלינו, שהיינו שם, וכשירדנו), נזירים אחרים הוליכו כל פעם את המשתתף הבא בטקס בהליכה על גחלים או לכל הפחות על שאריות קטורת שרופה. לא הצטרפנו לתור לבדוק את הטמפרטורה באופן אישי.
בשלב הזה כבר הייתה שעת צהריים ועוד לא אכלנו ארוחת צהריים ראויה. היה יחסית מאוחר ומקומות שונים נסגרו או היו לקראת סגירה, אבל הצלחנו למצוא מסעדת קארי עם דירוג ממש גבוה - Miyajima Base. ניגשנו וביקשנו להזמין. אמרו לנו לחכות רגע. יש עדיין קארי! הם אמרו לנו שהם צריכים לסגור תוך כחצי שעה ושאלו אם זה בסדר. אמרנו שכן ולאחר זמן קצר הגישו לנו קארי ממש ממש טעים. היה חריף, אבל גם היה מספיק טעים שהתגברנו.
משם התחלנו להתגלגל לכיוון המעבורת, והדרך עוברת סמוך לשער הטורי העצום. רק שבזמן שבבוקר ראינו אותו זמן קצר יחסית לאחר שיא הגאות, וכל האזור בין המקדש לשער היה מוצף מים, עכשיו בשעת שפל, ניתן היה להגיע בהליכה אל השער! מעבר לכך שנחשפים מספר מטרים נוספים של השער (שהיו קודם תחת המים) כעת גם היו אנשים ממש לידו באופן שהמחיש עד כמה הוא עצום. אז התעכבנו עוד קצת לצלם אותו, ועל הדרך הבנו שבזכות השפל, אפשר גם לראות את הצד השני שלו שפונה אל הים.
משם המשכנו לשוטט עוד קצת ברחוב שוק סמוך, אספנו עוד מזכרות, אספנו עוד עוגיות אדר (עם שלל מילויים שאינם שעועית) והתחלנו את דרכנו חזרה לעיר ולמלון.
נזכרנו באיחור לצאת לחפש ארוחת ערב, והיה נראה שהכל סגור כבר, כולל Food Court שדווקא היה אמור להיות פתוח, אבל הצלחנו לקושש לנו ארוחת ערב ראויה ב-drugstore הקרוב. היה פשוט, אבל טעים וממלא.
שבעים ומרוצים סגרנו עוד יום.
אהבתם? תנו לייק ❤️
יש לכם מה לומר? יש גם מקום לתגובות! 📝
פינת הדברים האקראיים שבדרך
אמ;לק
בית קפה חביב ALOFT cafe, היזהרו מקינוחים ערמומיים
שער הטורי המפורסם שנמצא בתוך המים - Itsukushima Torii
מסעדת קארי עם דירוג ממש גבוה, ובצדק - Miyajima Base
Comments