• Daniel Nakash

היסטוריון

מארק היה צריך היסטוריון למסע הזה. הוא למד היטב את כל הפרטים שהצליח להשיג, שינן את כל הנקודות החשובות, רשם באופן מסודר את כל השאר במחברת קטנה ונוחה, אבל הוא גם היה צריך מומחה שילווה את המשלחת. מומחה שידע לזהות את הדברים המעניינים שעין לא מיומנת תפספס. מארק לא עבד קשה כל כך רק כדי להחמיץ פנינים כאלה. אז הוא ישב בפינה בפאב, הזמין בירת חיטה קלילה, אכל מעט מהזיתים שהפאב הגיש בחינם וחיכה למרואיין שלו שיגיע. הוא אהב פאבים, הם תמיד היו נקודת מוצא טובה להרפתקאות.

מארק היה קרוב לתחתית בקבוק הבירה השני שלו ומעט זעוף כאשר המרואיין שלו, שאיחר, התיישב מולו ואפילו לא טרח להתנצל על כך. "שלום, שמי ג'ון אלטסליד, נעים מאוד" הוא שלח את ידו ללחיצה. מארק לחץ את ידו בחוסר חשק. "נעים מאוד, מארק". היו לו על עצמות הלחיים סימנים של ה"מצעיר". כל תהליך הצערה היה משאיר סימן כחלחל עדין ודהוי על עצמות הלחיים. לג'ון היו סימנים בצבע כחול עמוק. מארק היה צעיר באופן טבעי. "אני חושב שלרוב... בני מינך, שפגשתי קראו ג'ון, או ג'יין", מארק לקח את הלגימה האחרונה מהבקבוק ורק אז הבין מה אמר. הוא הניח את הבקבוק בעדינות. "יותר קל להישכח כשיש לך שם גנרי ונפוץ." ג'ון שיחק עם אחת תחתיות הבירה שנחו על השולחן. "זה נוח. זה שימושי. אבל אני מניח שלא הגענו הנה כדי לדבר הסוג הזה של אנתרופולוגיה, לא?" הוא הרים את מבטו אל מארק, שהתיישר בכיסאו במבוכה וביקש מהמלצר קפה הפוך. "אתה צודק, כמובן, קראתי לך בעניין אחר" מארק שמח שניתנה לו הזדמנות להתעלם מהתקרית, והחל לשטוח בפניו את מטרת המשלחת, האזור שאליו ייצאו, ומעט פרטים אודות המקום הספציפי אליו יגיעו. "הייתי שמח אם תוכל לספר לי מעט על ההיסטוריה של המקום הזה." אמר מארק. ג'ון הביט בו, החזיר את המבט לתחתית הבירה ששיחק בה, והתחיל לדבר. מארק הכיר את רוב הפרטים היבשים שג'ון דיבר עליהם, אבל הסיפור שלו היה מתובל בהרבה אנקדוטות שמארק במקרה הטוב הכיר רק צל חיוור שלהן. מארק לא שם לב שבינתיים הקפה ההפוך שלו הגיע, והספיק להתקרר לגמרי, עד לרגע שג'ון סיים. מארק ניסה להתרגל לשתות את הקפה שלו בלי סוכר. הוא לקח לגימה ועיווה את פניו, מר וקר ביחד זה כבר יותר מדי. "אני רוצה שתלווה אותנו שם" אמר מארק. "אני רוצה שתהיה שם להצביע לנו על כל פריט אנושי שם שהוא ישן מכדי שנבין, ובנאלי מדי מכדי שהכתבים של התקופה יתייחסו אליו. אדאג לכל הציוד שתצטרך, והתשלום הוא כפי שאמרתי מראש. אני לא מתמקח כי באמת שהתקציב של האוניברסיטה לא מאפשר שום דבר מעבר לזה". הם לחצו שוב ידיים, הפעם בחיוך.


 

מארק היה ראש המשלחת, אבל בפועל ג'ון הוביל אותם רוב הזמן. בכל פעם שמארק שאל על כך, ג'ון טען שהם עדיין במסלול אל היעד. למארק זה נראה שהם עושים עיקוף משונה בדרך לשם, ולא הצליח לחלץ מג'ון סיבה טובה. יחד עם זאת הם באמת המשיכו להתקדם ונתקלו בממצאים מעניינים, אז מארק לא התעקש יותר מדי על המסלול. הם התקדמו אל עוד בית שבור עם שאריות גדר, שהקיפה מה שכנראה הייתה גינה בנונית. ג'ון נכנס בזריזות פנימה. מארק ושאר חברי המשלחת בחנו את החצר ובינתיים ג'ון יצא החוצה עם בובת סמרטוטים והתקדם אל היציאה משטח החצר. "כבר אתה יוצא?" שאל מארק. "אין מה לראות שם" ג'ון מלמל ונשמע כאילו הצטנן פתאום. "אתה בטוח? היית שם בקושי דקה". ג'ון נעצר בכתפיים שמוטות "מארק ידידי, זה המקום שפעם קראתי לו הבית. אני מתנצל שהייתי אנוכי כל כך שגררתי אתכם לכאן. רק כדי..." הוא החזיק את הבובה בשתי ידיו והחל לבכות "רק כדי לאסוף מפה שארית זיכרון ישן". מארק לא העז לחלום שימצא היסטוריון שממש חי את התקופה, אבל עכשיו כשהוא עמד מול אחד, הרגיש מבויש על כך שכאנתרופולוג חשב רק על ממצאים ולא על האנשים עצמם. עם המחשבה הזאת, הוא ניגש לג'ון, וחיבק אותו.

74 views0 comments

Recent Posts

See All