• Daniel Nakash

ויקטור

קיבלתי את ויקטור מדוד שלי חיים, כאילו חיים הוא לא בדיוק דוד שלי. הוא היה שכן טוב שלנו ושמר איתנו על קשר גם אחרי שעברנו דירה, כמה פעמים. הוא תמיד שאל מה נשמע ונתן לי צ'פחה ידידותית כזאת כשראה אותי, אפילו חיבוק קטן בכמה פעמים שהייתי ממש מבואס. הוא גם תמיד דאג להגיע לימי הולדת שלי ולהביא מתנה כלשהי, לא משנה מה, רק שתהיה מתנה. ליומולדת שבע הוא הביא לי חבילת מסטיקים גדולה. אני חושב שהוא עשה את זה כי לא היה לי אבא והוא חשב שאם הוא יבוא לימי הולדת שלי, זה יתן לי קצת דמות אבהית.

בכל אופן, את ויקטור קיבלתי מדוד חיים ליום ההולדת הראשון שלי אחרי שעברתי לדירה משלי.

"מזל טוב חמוד!" חיים אמר ומסר לי קופסת קרטון קטנה "נו תפתח, תפתח".

הקרטון נראה כאילו השתמשו בו שבע פעמים לפחות לאריזות שונות, אבל הוא שם עליו סרט צבעוני קטן וליד הכיתוב "צלחות, שביר!!!" הוא הוסיף בטוש עבה " מזל טוב צביקה!!" וסמיילי. התעצלתי לחפש מספריים, שהייתי די בטוח שאין לי בדירה, ומשכתי את הדבק עד שנקרע.

הסתכלתי פנימה, ויקטור הסתכל עלי בחזרה. "מה זה חיים?"

"חשבתי שזה ישמח אותך" הוא אמר בטון מעט נעלב.

"הוא חמוד נורא, אבל... מה זה?"

"מה זאת אומרת מה זה? זה חתלתול"

"חתלתול? אתה בטוח? מאיפה הבאת אותו?"

"ביקשתי טובה קטנה מחבר. אמרתי לו שאני רוצה לתת לך מתנה מיוחדת, שותף ידידותי לדירה החדשה שלך"

אני אוהב את דוד חיים, באמת, אבל היו לו כמה חברים משונים. לא רציתי לאמר לו שיחזיר את ויקטור ולהסתבך איתם בטעות.

מאז ויקטור איתי בדירה והוא תמיד יודע שאני מגיע, לא משנה אם זה בצהריים, בערב או בשלוש בלילה, הוא תמיד יגיע לקבל אותי כשאני נכנס. תמיד אותו טקס, אני נכנס, סוגר את הדלת אחרי, ויקטור מזנק עלי, לפעמים מפיל אותי לרצפה ומלקלק אותי עם הלשון המחוספסת שלו.

קיץ אחד הזמנתי את איציק, חבר טוב שלי מהצבא, להתארח אצלי. חברה שלו זרקה אותו והוא לא רצה לחזור לדירה שהם שכרו יחד, עד שהוא יצליח להתארגן על משהו אחר.

חזרתי הביתה אחרי יום עבודה, הדלת הייתה פתוחה. נכנסתי וסגרתי אותה אחרי. "ויקטור?" ויקטור לא בא לזנק עלי. "איציק, ראית את ויקטור?"

"בבוקר אני חושב."

"ומאז לא ראית אותו?"

"לא יודע, אולי? למה, קרה משהו?"

"יכול להיות שהוא לא בבית? ולמה הדלת הייתה פתוחה?"

"רציתי שיהיה קצת אוויר, אז פתחתי" איציק היה קיבוצניק במקור, ועוד לא התרגלתי לנוהג הזה של להשאיר ככה את הדלת פתוחה.

"אתה רציני? ויקטור הוא חתול בית! הוא לא יודע להסתדר בחוץ."

"בוא, ויקטור הוא נמר, הוא בטח יכול להסתדר לא רע בחוץ. מי יכול עליו?"

"מכוניות? משטרה? וטרינרים מהספארי? לעזאזל, אנחנו ברמת גן, זה אפילו לא רחוק מפה!"

"בסדר, בסדר, הבנתי, בוא נצא לחפש אותו, כמה רחוק כבר הוא הלך?"

אחרי שעתיים ורבע התייאשנו. המשכתי לחפש אותו לבד כל אותו שבוע ללא הצלחה. פחדתי והאמת שגם קצת קיוויתי, שמתישהו אשמע בחדשות על הנמר שמסתובב חופשי, אבל כלום. איציק מצא לעצמו בינתיים חבר אחר ליפול עליו עד שימצא דירה. אחרי חודש, כשכבר התחלתי להשלים עם זה שלא אראה יותר את ויקטור, בדרך לדירה ראיתי מודעה על עץ


אבד

בחור צעיר, כבן 23, שחום, שיער שחור, עיניים ירוקות, 177, עונה לשם צביקה.

אם ראיתם אותו, אנא התקשרו


היו פתקים לתלישה עם מספר טלפון שלא הכרתי. לא הבנתי אם אני אמור לכעוס, לדאוג או סתם להיות מופתע, אז עשיתי את הכל ביחד. קטפתי פתק אחד ואחרי שני צעדים חזרתי לעץ ותלשתי את כל המודעה. המשכתי לכיוון הדירה שלי והתקשרתי.

"הלו?" שאל הקול בצד השני.

"שלום, זה בקשר למודעה שלכם" אמרתי.

"צביקה! איזה נהדר שהתקשרת! אתה חייב לבוא, מתי אתה בא?"

"מה? רגע, רגע, רגע, עם מי אני מדבר בכלל? לא, תשכח מזה, איך אתה יודע שאני צביקה?"

"לפי הקול שלך"

"מה זאת אומרת, יש לי קול כזה, של 'צביקה'?"

"לא טפשון, זה אני, ויקטור"

נעצרתי, בהיתי לרגע בטלפון "צביקה? צביקה? אתה שם?" המשיך בינתיים הקול מהצד השני.

"איזה ויקטור?" שאלתי

"נו באמת צביקי, כמה ויקטור אתה מכיר? זה אני, ויקטור, גזרה חתולית, חברבורות שחורות על רקע כתום ובאופן כללי, מהמם."

"אבל... לא הוצאת מילה עד עכשיו" לא האמנתי שאני קונה את השטות הזאת.

"לא היה לי שום דבר מעניין לאמר. גם לא הכרתי את העולם הגדול. יש בחורות! למה אף פעם לא הבאת בחורות לדירה שלך?"

התחלתי למלמל משהו לא ברור על זה שאני ביישן ואולי זה כי לא היה לי אבא ועוד כל מיני שקרים כאלה שסיפרתי לעצמי, אבל האמת שסתם הייתי פחדן. המשכנו לדבר ובסוף ויקטור הצליח לשכנע אותי להגיע לדירה שלו. הוא שוכר דירה קטנה של שלושה חדרים ליד דיזנגוף סנטר, אמר שהוא חשב עלי מראש ודאג שיהיה חדר גם בשבילי.

הוא מממן את הדירה מבחורות שבאות אליו ללטף אותו ולהצטלם איתו "לאינסטוש". "הן נהנות, אני נהנה, בעל הדירה מקבל תשלומים בזמן, מה רע?" אמר לי פעם אחת בין לקוחה ללקוחה בזמן שהוא מרכיב, אין לי מושג איך, משקפי שמש של ארמני.

עברתי לגור איתו ואני עוזר לו קצת בקבלת קהל, תיאום תורים ושיהיו קצת נשנושים בריאים בכניסה, בכל זאת תל אביב, אי אפשר לשים סתם סוכריות. ולפעמים, מגיעה בחורה נחמדה בסוף היום, ואנחנו יוצאים אחר כך, ולפעמים, היא גם חוזרת לדירה, כדי ללטף אותי.

Recent Posts

See All

צמד חמד

״אני לא מבין למה היית צריך שאבוא ללוות אותך״ ״כבר התנצלתי בפניך. מה עוד אתה רוצה שאעשה?״ ״שתמצא את הדרך חזרה לשביל. לא הבנתי ממה אתה מתבייש כל כך״ ״הי, זה שאני הולך על ארבע לא אומר שאני לא צריך קצת פר

מוות

"אהההה!" "תנשמי רבקה, נסי לנשום כמו שלמדנו, יקרה שלי." "זה כואב נורא..." גם מחוץ לחדר אפשר היה לשמוע את הרעד בקולה. הצירים הגיעו עכשיו בקצב גבוה ואפידורל כבר לא בא בחשבון. הידיעה רק גרמה לתחושה נוראה

©2018 by Daniel Nakash. The Fox Works website was proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now