• Daniel Nakash

חוֹרְפָּן

"אמא... אמאאאאא!"

"מה?? אני ממש פה, למה את צועקת?"

"אני לא מוצאת את חורפי..." נעמי מלמלה. אמא שלה נאנחה, שוב אותו הטקס, כל בוקר מחדש.

"איפה השארת אותו, נעמי?"

"שם" היא הצביעה "על השידה הכחולה, אבל הוא הלך."

טוב, ברור שהוא הלך, זה בדיוק מול החלון שחוטף את כל הרוח הקרה. "הוא בטח מתכרבל איפשהו."

"נו, אמאאא! אני כבר צריכה לצאת, ואני לא יכולה בלעדיו."

"אז היית צריכה לחשוב על זה קודם, גברתי" נעמי התכווצה קצת, היא לא אהבה שקוראים לה בשמות של גדולים.

"טוב, בסדר..." אמא אמרה "בואי נחפש אותו. בסל הכביסה כבר בדקת?"

"כן, אפילו חפרתי קצת, כי לפעמים הוא נכנס עמוק."

"ובמיטה? מתחת לפוך?"

"הוא לא שם."

"המממ..." בעודה מהרהרת איפה עוד היצור החמקמק יכל להיעלם, היא הבחינה בקצה פרווה לבנבנה מבצבץ מהילקוט של נעמי "אהא!"

"מצאת אותו? מצאת אותו?" שאלה נעמי ואמא שלפה את החורפן הלבן המהמם מהילקוט. היא הניחה אותו על הכתפיים הקטנות של נעמי ומיד הוא נכרך בעדינות סביב צווארה. נעמי צחקקה כשחורפי דגדג אותה תוך כדי שהוא מתמקם.

עכשיו, חשבה נעמי, אפשר לצאת.

1 view0 comments

Recent Posts

See All