כנפיים

“נו בחייאת, אין לך שום דבר בשבילי? ייבשת אותי לגמרי". התלונן גידי.

“אין לי כלום, למה שאשקר לך? ככה אתה מכיר אותי?" גידי השיב לו מבט עקום, אבל במקרה של גידי, היה קשה להבחין בין זה לבין המבט הרגיל שלו.

“תודה רבה גידי!" ענה האחמ"ש לאחר שתיקה ארוכה מדי.

“לפגסוס יש רשימת משימות כזאת שהוא לא יסיים אותן גם בעוד שנתיים" התחיל גידי "ואתה עדיין ממשיך לתת לו עוד. על הגריפין אתה מקבל ים של תלונות, כי הוא כל פעם טורף איזה בן-תמותה אומלל או את הבהמה שלו, וזה לא מפריע לשלוח אותו למקומות חדשים. אפילו לגמל המכונף, שאף אחד לא זוכר איך קוראים לו, אתה מצליח למצוא משהו פה ושם. ומה איתי, עם גידי, לי לא מגיעה איזו הזדמנות קטנה? אני לא מצפה להרכיב את אודין, אבל אפילו איזו שליחות קטנה, לקחת את הסנדלים של הרמס לתיקון, משהו!"

"גידי..." התחיל האחמ"ש ברכות.

“מה?" פעה גידי.

"כשיהיה לי משהו שמתאים לתיש מכונף, אני מבטיח לך שתהיה הראשון לדעת" ענה האחמ"ש ובינתיים בעל הגיע לדלפק שלו. "הי בעל, מה שלומך ידידי?"

“רגיל, אתה יודע איך זה. עַם בא, עַם הולך, אבל הם ממשיכים להתפלל, אז אני לא מתלונן."

“איך אישתר?" התעניין האחמ"ש.

"ככה ככה, במאה האחרונה העסק קצת יותר חלש" ענה הבעל. "העיפרים האלה... לא, סליחה, העיברים עושים לה חיים קשים. נראה לי הם פחות בקטע של נשים חזקות, החבר'ה האלה. אבל עזוב, לא באתי לדבר על הצרות שלי. יש לך איזו חיה טובה בשבילי?" האוזניים של גידי הזדקפו. האחמ"ש הסתכל על הלוח שלו. הוא סקר אותו זמן ממושך. "המממ..." החל האחמ"ש.

"מה אתה מהמהם? יש לך או אין לך משהו בשבילי?" שאל הבעל.

"מתי אתה צריך את זה?" שאל האחמ"ש.

"כסליו כזה" ענה הבעל.

האחמ"ש סקר בעיניו את הלוח "לא, מצטער. אין לי כלום".

“הלו! היי! אני פנוי מתי שתגיד" ניסה גידי.

"חבל, קיוויתי שאולי אוכל לתת כניסה מרשימה יותר הפעם" אמר הבעל, לא מבחין בגידי.

"אני! ממש! כאן!" צווח גידי.

"צר לי" המשיך האחמ"ש "אני יכול להזמין לך מראש מעכשיו אם תרצה".

"עזוב, אין צורך, אני אסתדר, תודה" הוא חייך חיוך קטן ללא שמחה והלך.

גידי עמד שם בפה פעור ולא האמין. הוא הבין ששמו לעולם לא יקשר באלים, ושהוא לא יצליח לזכות בהכרה שכה רצה להאמין שמגיעה לו. בצער, הוא פרש ויצא להתרועע עם עזים פשוטות. לצאצאים שלו אומנם לא היו כנפיים, אבל הם היו קלילים כל כך, שעד היום עזים מסוגלות לטפס על כל דבר.