מֵחָדָשׁ

נחל וראם התחרו בינהם בקפיצה למרחק. נחל, בעל הרגליים הארוכות והאוזניים המחודדות, קפץ ממש רחוק. ראם ידע שלא סביר שיצליח להשיג אותו, אבל הוא שאף עמוק, רץ בשיא המהירות וזינק.

"אני חושב שזה שיא חדש שלך" אמר נחל "אבל עדיין עקפתי אותך".

"יום אחד אני אגדל זוג כנפיים ענקיות ואז אף פעם לא תוכל לעקוף אותי בקפיצה למרחק".

"זאת רמאות. אתה אמור לקפוץ," הדגיש נחל "לא לעוף. חוץ מזה, למה אתה לא מגדל כנפיים כבר עכשיו? אתה מִשְׁתַּנֶּה גדול מספיק".

ראם נעץ את מבטו בנקודה בקרקע בסמוך לרגליו היחפות. "אמא לא מרשה לי" אמר.

"וטוב שכך" אמרה סבתא שבדיוק הגיעה למקום. "אתה יודע מה הבעיה בגידול כנפיים לתעופה?"

"מה?" שאלו שני הילדים.

"שכדי להצליח לעוף עם כנפיים משלך, אתה צריך להיות ציפור. או עטלף. מה שמקשה מאוד לעשות דברים של בני אדם" ואחרי רגע קצר הוסיפה "או של אלפים".

"לעומת זאת" המשיכה בעוד ילדים אחרים ששיחקו ליד התאספו סביבה, "לפני הקריסה הגדולה אנשים יכלו לעוף בלי כנפיים".

סבתא אהבה לדבר על התקופה שלפני "הקריסה הגדולה". היא לא באמת הייתה הסבתא שלהם, היא הייתה מהעתיקים, אבל היא גם הייתה נחמדה בניגוד לשאר. היו מי שקראו לה סבתא רבא בריבוע בוע, אבל "סבתא" היה פשוט נוח יותר. חלק מהילדים אמצו אותה כסבתא גם בלי קשר משפחתי ברור.

"אבל איך אפשר לעוף בלי כנפיים?" שאל גמד שעמד מאחורי ראם.

"במטוס" ענתה בעוד עיני הילדים נעוצות בה. "זה היה מכשיר גדול, כמו... כמו גליל ארוך מאוד ורחב. גדול מספיק להכיל בתוכו הרבה אנשים. והיו לו כנפיים גדולות וזנב".

"כמו ציפור ענקית?" שאל נחל.

"דומה, אבל הוא לא נפנף בכנפיים. היה לו מנוע, מכשיר שדחף אותו קדימה חזק חזק, ובזכות המהירות והכנפיים, המטוס התרומם באוויר".

"סבתאאאא... את שוב ממציאה סיפורים" התלונן ראם.

"לא המצאתי כלום, הכל אמת ותוצאה של עבודה קשה ומשותפת של אנשים חרוצים וחכמים" סבתא אמרה וחיכתה.

"ואם..." התחיל נחל "גם אנחנו נעבוד קשה יחד, נוכל לבנות מטוס?"

סבתא הניחה יד על סנטרה ועשתה עצמה חושבת והביטה למרחק.

"אולי" אמרה אחרי מספר דרמטי של רגעים. עיני הילדים נצצו כאילו שלחו אותם לקטוף תותים בשלים בשדה.

"מטוס לא גדול, בלי אנשים בפנים". היא הסתכלה עליהם עכשיו.

"אם תעבדו יחד ותקשיבו להוראות שלי, אני חושבת שתצליחו".

הילדים קפצו בהתלהבות וסבתא חייכה אליהם.

עד לפני שני דורות כל זמנו של היישוב הצנוע שלהם הושקע ביצירת מקורות מזון לשרוד. עכשיו כשסוף סוף יש לילדים פנאי לשחק ולהיות ילדים, אולי אפשר להתחיל לבנות מחדש את העתיד שאבד.