בוקר
פְּיוֹטֵר התעורר ולא זכר איך הגיע לשם, שכוב על ספסל. הוא לא אהב להיות ברחוב בבקרים. זנבו היה סתור ופרוותו הכתומה הנהדרת נראתה כמו דהויה ומאובקת מהרגיל. בנוסף היה לו כאב ראש והכל הרגיש בוהק מדי. הדבר האחרון שהוא כן זכר, היה העורב הזה, שהציע לו את הענבים עם הטעם המשונה. הם הרגישו... תוססים? הוא היה צריך לדעת, כמו שאמא שלו תמיד אמרה - שועל שנון לעולם לא יקשיב לעצה של עורב ערמומי.