• Daniel Nakash

מרק

"נו? המרק כבר מוכן?" שאלה אוּרד.

וֵרְדַנְדִי נאנחה "שאלת אותי כבר חמש פעמים רק בשעה האחרונה."

"אני יודעת בדיוק כמה פעמים שאלתי. וזה היה תשע..." מלמלה אורד.

"בסדר, בכל מקרה התשובה לא השתנתה. המרק יהיה מוכן בדיוק כאשר סְקוּלְד תגיד שהוא מוכן, כמו תמיד."

"איפה היא באמת?" תהתה אורד. "למה היא לא מכינה את המרק? אני בטוחה שזה היה מסתיים מהר יותר".

"יכול להיות, אבל היא כל כך עסוקה בלהסתכל אל העתיד, שהיא לא שמה לב מה קורה כאן ועכשיו. את לא זוכרת מה היא עשתה בפעם האחרונה? במקום לשים כפית צ'ילי ומיכל עגבניות, היא שמה מיכל צ'ילי וכפית עגבנייה. לא יכולתי לשבת אחר כך שבוע". אורד התכווצה מזיכרון הדברים. "לא" המשיכה וֵרְדַנְדִי "אני לא מוכנה שהיא תבשל את המרק. או כל דבר אחר..."

אורד עשתה פרצוף והביטה בשעמום בקדירה המהבילה. הריח היה נפלא ומילא את החדר. הוא הזכיר לה את כל הפעמים הקודמות שישבו יחד לאכול את המרק הקבוע שלהן ותבשילים אחרים. בעוד אוּרד מהרהרת בעבר, סקוּלד פרצה פנימה בסערה "המרק יהיה מוכן בדיוק עוד שלוש שניות!" הודיעה, ואכן המרק היה מוכן. וֵרְדַנְדִי הורידה את המרק מהאש, הגישה לשולחן, ושלוש האחיות התיישבו לאכול.

5 views0 comments

Recent Posts

See All

החתול נעלם

"סליחה! סליחה על האיחור!" התנשף הארנב, מבטו פונה לכל כיוון. הוא נרגע כעבור רגע ונראה מרוצה "כולם פה, אפשר להתחיל" הוא הפעיל את שיתוף הסאונד והשמיע הקלטה של תרועת החצוצרות המלכותית. בתום התרועה הוא הכר

בוקר

פְּיוֹטֵר התעורר ולא זכר איך הגיע לשם, שכוב על ספסל. הוא לא אהב להיות ברחוב בבקרים. זנבו היה סתור ופרוותו הכתומה הנהדרת נראתה כמו דהויה ומאובקת מהרגיל. בנוסף היה לו כאב ראש והכל הרגיש בוהק מדי. הדבר ה

כנפיים

“נו בחייאת, אין לך שום דבר בשבילי? ייבשת אותי לגמרי". התלונן גידי. “אין לי כלום, למה שאשקר לך? ככה אתה מכיר אותי?" גידי השיב לו מבט עקום, אבל במקרה של גידי, היה קשה להבחין בין זה לבין המבט הרגיל שלו.