אזהרת טריגר – משהו חמוד "מת"
האדמה היא לבה. לא, באמת, האדמה היא לבה, אני לא מתכוון למשחק הילדים. כל הפלנטה הייתה לא יציבה טקטונית ונהרות לבה זרמו בכל מקום. המבנים האנושיים ריחפו מעל פני הקרקע והיו בין היחידים בזרוע הזאת של הגלקסיה שכללו פאנלים פוטואלקטריים שפנו כלפי מטה, כדי לקלוט את הקרינה שנפלטה מהלבה.
אפילו הדרך לבית הספר כללה גשר גדול ורחב מעל נהר לבה שהיה פתוח לאטמוספירה. לא ידעתי את זה אז, אבל הגשר כלל מתקנים שנועדו לפנות את כל החום הנורא שעלה מהנהר, כדי שהגשר והאנשים שהולכים עליו לא ימסו או יעלו בלהבות.
כילד שעבר על הגשר הזה כמעט כל יום, לא ידעתי להעריך את יופיו או את הפלא ההנדסי שאפשר לו להתקיים. מבחינתי הוא היה עוד חלק בדרך שלי לבית הספר. דרך שהייתי עושה כל בוקר עם דילו, ארמדיל המחמד שלי. דילו צעד איתי בנאמנות על רגליו הקטנות והזריזות עד לבית הספר והיה ממתין לי בחוץ עד שהגיע סוף היום וצעד איתי חזרה.
פעם אחת בדרך חזרה הבייתה ראיתי שבקצה הרחוק של הגשר יש קבוצה של ילדים, חלקם מהשכבה שלי, חלקם גדולים יותר. את רובם לא זיהיתי. תהיתי אם הייתה איזו פעילות שלא הכרתי של בית הספר, והמשכתי להתקדם על הגשר ולכן גם לעברם.
כשכבר הייתי יחסית קרוב אחד מהם אמר "תראו אותו, שוב הוא הולך עם החיה שלו, כמו איזה דלגן-כוכבים".
"כן, חושב שהוא יותר טוב מאיתנו, כי לאמא ולאבא שלו יש יותר כסף" אמר מישהו אחר. המשכתי ללכת, מנסה להתעלם.
"בוא נראה אם הוא כזה על-חלל בלי הלטאה שלו" הציע מישהו שלישי שלא ראיתי, עם קול שאני לא מכיר.
פתאום מישהו בעט בדילו. הוא יבב והתכדרר לכדור מושלם, להגן על עצמו. זה רק הדליק את החבורה עוד יותר. הם התחילו לבעוט בו ולזרוק אותו מצד לצד. הייתי ילד בן תשע ורובם היו ילדים גדולים ומהירים ממני. רדפתי אחריהם, צעקתי עליהם שיעזבו אותו, בכיתי.
"לכאן! תמסור לכאן!" צעק אחד הילדים. רצתי אליו הכי מהר שיכולתי ונתקלתי בו בדיוק כשדילו המכודרר הגיע אליו. דילו החליק לו מהידיים, דילג על המעקה ונפל אל נהר הלבה.
בסרטים תמיד רואים איך דברים צוללים ב"פלופ!" מהיר ונעלמים בתוך אגם לבה. ידענו שבמציאות זה לא ככה. היינו ילדים ועשינו "ניסויים". זרקנו כל מיני דברים לנהר הלבה וחיכינו לראות מה קורה. מה שקורה זה שגם אם מדובר במשהו כבד, הוא לא שוקע מיד. לבה היא לא מים, היא סלע מותך. מה שזה לא יהיה שנופל על נהר הלבה מתלהט, נמס ונשרף, לאו דווקא בסדר הזה, ולפעמים גם שוקע קצת.
ידענו בגדול למה לצפות.
כל הילדים ואני בינהם נצמדנו לגדר, בדממה מוחלטת, מנסים להשיג תצפית טובה על דילו שזה עתה הושלך אל התופת.
לעולם לא אשכח את זעקות האימה האלקטרוניות שלו.
התמונה נוצרה באמצעות כלי ה-AI של Microsoft Designer.