קמנו בבוקר מלאי מרץ. מזג האוויר היה נפלא והראות היתה מצויינת. בארוחת הבוקר הושיבו אותנו בחלק אחר של חדר האוכל בו לא ישבנו, והופתענו לגלות נוף נפלא והר מושלג בקצה שדה הראיה. האם זה הר פוג'י? כן! ביום בהיר אפשר לראות את פוג'י אפילו מטוקיו (כ-80 ק"מ).
אחד הדברים היחודיים ליפן הוא שירות נהדר של שליחת מזוודות ממלון למלון במהלך הטיול, כך שאין צורך להיסחב עם המזוודות בטיול, אלא שולחים יום קודם, וביום שלמחרת המזוודות ממתינות לך במלון הבא. פשוט תענוג!
לקחנו את הרכבת ה-Romancecar מתחנת שינג'וקו בטוקיו אל תחנת Hakone-Yumoto. כשהרכבת הגיעה לרציף, נראה היה שכל הכסאות פונים לכיוון ההפוך ממה שציפינו שיהיה כיוון הנסיעה, ותהינו אם ואיך הם מתכוונים להפוך את הרכבת. בעודנו ממתינים על הרציף, ראינו שכל הכסאות הסתובבו כל אחד על צירו, אז אין צורך לסובב את הרכבת!
הרכבת נוסעת במהירות ומהחלון ראינו את הר פוג'י המושלג והמרשים. לצערנו בדיעבד התצפית מהמלון והתצפית הזו היו הטובות ביותר שלנו לפסגת ההר כיוון שלמחרת, כשהגענו לנקודת התצפית הקרובה ביותר אל פוג'י, העננים הסתירו את הפסגה. הופתענו לשמוע את כרוז הרכבת (שכורז ביפנית ובאנגלית) מסביר שבתחנה הקרובה הרכבת תתפצל לשנים. הקטר ושבעת הקרונות הראשונים ימשיכו במסלול, ואילו שלושת הקרונות האחרונים יפרדו מהרכבת ויסיימו את הנסיעה. את המזוודות שלחנו יום קודם, כך שבנסיעה להאקונה הסתובבנו עם תיקי הגב בלבד.
כשהגענו להאקונה, לאחר נסיעה של כשעתיים, התחלנו לצעוד לעבר המלון שלנו מתרגשים מהנוף החדש של העיר ההררית והירוקה שהגענו אליה. בדרך עברנו על גשר שמתחתיו זרם נחל רחב, עברנו מספר עצים פורחים (לא ידענו באותו שלב להבדיל בין פריחת השזיף לפריחת הדובדבן), וחלפנו על פני מסעדת קארי שריחות נהדרים עלו ממנה.
מנקודה זו והלאה מסלולנו התחיל לעלות בשיפוע תלול. טיפסנו בשולי הכביש (שמסומנים כמדרכה) מתנשפים ומתאמצים, ומדי פעם חלפו על פנינו מכונית או וספה שע"פ צלילי המנוע שלהם נשמע שהתאמצו לא פחות מאיתנו. באמצע הטיפוס המסלול התפצל לשניים ובחרנו (כך גילינו בדיעבד) את המסלול הלא-נכון. לאחר מספר דקות נוספות של טיפוס ותהייה היכן מסתתרת הכניסה למלון, ביקשנו הכוונה מאישה יפנית מבוגרת שהלכה לקראתנו. הראנו לה את שם המלון וכתובתו, והיא מבלי להסס לרגע, סימנה לנו לעקוב אחריה, הסתובבה והחלה לטפס את כל הירידה שכבר ירדה. הלכנו אחריה דקות אחדות (שנראה שלגמרי לא היו במסלול המקורי שלה) עד שהגענו לפתח מלוננו. הודנו לה מאוד, עדיין מופתעים מההשקעה הרבה שהשקיעה בלקחת אותנו ליעדנו, והתקדמנו אל עבר המלון שכבר חזיתו היתה ירוקה, רגועה ושונה לגמרי מהמלון בו שהינו בטוקיו.
עבור שהייתנו בהאקונה בחרנו ב-Ryokan (מלון יפני מסורתי) ולא ידענו בדיוק למה לצפות. כשהתקדמנו אל הכניסה לריוקן יצאו לקראתנו שתי עובדות הקבלה וברכו אותנו לשלום. להפתעתנו אחת מהן פנתה לדני באנגלית מושלמת ואמרה "You must be Mister Daniel". התברר שהיינו האורחים היחידים בריוקן באותו הלילה כך שלא ציפו לאורחים אחרים. בקבלה עדכנו אותנו שהמזוודות ששלחנו מטוקיו הגיעו, ושהחדר עדיין לא מוכן, אז השארנו חלק מתחולת תיקי הגב שלנו שם לפני שיצאנו לטייל. נשאלנו מתי נרצה את ארוחת הערב. "שש או שש וחצי?" היו שתי האפשרויות המוגדרות היטב, וענינו שנשמח לבחור במועד המאוחר יותר כדי שלא נהיה לחוצים לחזור. בתגובה התבקשנו להגיע לחדר מעט לפני ארוחת הערב.
הודנו לפקידות הקבלה ויצאנו אל המוזיאון הפתוח של האקונה – אחת מהאטרקציות המרכזיות בעיר. בדרכנו (הפעם בירידה) החלטנו לעצור לארוחת צהריים במסעדת הקארי Cocoro שראינו והרחנו בדרכנו לריוקן. המסעדה הקטנה (שולחנות בודדים) שכנה בקומת מרתף ובירידה ברכה אותנו לשלום חבורה מרשימה של פסלי חתולים (מָנֵקִי נֵקוֹ, Maneki-neko). התיישבנו בשולחן זוגי והזמנו שתי מנות קארי שונות - אחת לכל אחד מאיתנו. המנות היו חמות, טעימות ומשביעות.
משם נסענו באוטובוס עם ה-Hakone Pass (שהיה מאוד שימושי בשהות שלנו שם) למוזיאון הפתוח של האקונה. המוזיאון כשמו כן הוא, מוזיאון בו יצירות אומנות רבות ומיוחדות פזורות בפארק ירוק ויפה מוקף יער. היצירות מיוחדות ומגניבות: משחקי צבעים, צורות, וביצת עין ענקית (טוב, שתיים) מגדל שכל חלונותיו ויטראז'ים צבעוניים, וגם חתול ורוד "קטן" שהתחבא בין העצים (ובכן, מסתבר שזה לא סתם חתול, אלא חתול סלב שנקרא Mr. Kobayashi שיצר Uminaka Taiyoso, שפסלים ומרצ'נדייז שלו נפוצים בעוד מקומות ביפן.
במוזיאון הפתוח יש גם מספר חללים סגורים – בניהם מוזיאון פיקסו (שבו אסור לצלם, אז הנה תמונות מאתר האינטרנט שלו), ואולם בו מוצגות תערוכות מתחלפות, שבזמן ביקורנו הוצגה בו תערוכה של Jean Dubuffet.
לאחר הביקור במוזיאון חזרנו עם רכבת שבגלל השיפועים הקשים באזור, יש לה מספר switchbacks, כלומר הרכבת עוצרת, הנהג עובר לצד השני של הרכבת, והרכבת ממשיכה הלאה במסלול עם "הפנים" בכיוון ההפוך.
הגענו בדיוק בזמן לקבל את החדר ולהתמקם לקראת ארוחת הערב. חדר? לא בדיוק, הריוקן Gyokutei היה קומפלקס של חדר שינה, חדר אוכל, חדר אמבטיה, חדר שרותים, חדרון תפילה וסלון קטן שאחד מקירותיו עשויים זכוכית ופונה החוצה אל גן עם עץ פורח, בריכה עם דגי קוי, פנס אבן ושאר אלמנטים המאפיינים גן יפני מסורתי. כל חדרי הריוקן (למעט השרותים והמקלחת) היו מרוצפים במחצלות טאטמי ומופרדים במחיצות מנייר אורז. לחדר ליוו אותנו שניים מעובדי הריוקן, שהדריכו אותנו בכללי ההתנהגות (חליצת הנעליים לפני הכניסה למתחם, שימוש בכפכפים ייעודיים בחדר השרותים, שאסור בתכלית האיסור לצאת איתם מהשרותים, והסבר כיצד למלא את האמבט במים רותחים). הגבר שליווה אותנו החל להוציא מזרוני פוטון ולהכין את חדר השינה ללילה. הוא שאל באנגלית רצוצה ותנועות ידיים האם נרצה פוטון דק או עבה, ואנו ענינו לו בתנועות ידיים שננסה פוטון בעובי בינוני. לאחר שסיים להציע את המיטות הוא בירך אותנו בלילה טוב ועזב את החדר. הגברת בתורה הסבירה לנו שארוחת הערב מוגשת בחדר, מזגה לנו תה ולאחר שסיימה לערוך את השולחן הזמינה אותנו להתיישב הציעה לנו מגבות חמות לניגוב הידיים ונתנה לכל אחד מאיתנו עותק של תפריט ארוחת הערב (בקליגרפיה יפנית נהדרת). בזמן שהלכה להביא את המנה הראשונה עיינו בחוברת הדרכה בארבע שפות המסבירה על הריוקן וכללי עשה ואל תעשה חיוניים (החוברת ברורה וחמודה כמו כל דבר ביפן וניתנת להורדה כאן).
ארוחת הערב בת 14 מנות הוגשה לשולחן, כאשר המארחת מביאה את המנה, מסבירה עליה (בשילוב של יפנית, אנגלית, תמונות בגוגל, ותרגום באמצעות Google Translate), מחדדת את הנחיות האכילה (קודם מערבבים ואז אוכלים / קודם אוכלים את א' ואז את ב') ויוצאת ומשאירה אותנו לבד לאכול. כשסיימנו כל מנה, בתזמון מושלם המארחת חזרה, פינתה את הכלים, הביאה את המנה הבאה וחוזר חלילה.
כל אחת מהמנות היתה מסקרנת, אסטטית, מיוחדת וטעימה, וניכר שהושקעה מחשבה ועבודה רבה בכל אחת מהן. לקינוח הוגשה גלידת מאצ'ה על מצע שעועית אדומה שהוותה עבורנו סיומת נהדרת לארוחה.
המארחת הנחתה אותנו להשאיר את צלחת המנה האחרונה על השולחן והסבירה שתפנה אותה בבוקר, הסבירה לנו כיצד להכין תה, והמליצה לנו על האונסן הפרטי של המלון. לבשנו את היוקטה (סוג של קימונו יומיומי יותר שבעבר שימש כמעין חלוק רחצה) וצעדנו כדקה בקור מקפיא מהחדר אל האונסן.
הטבילה בעירום במימיו החמים של האונסן (שהיה לא גדול במיוחד, אך אנו היינו הרוחצים היחידים) היתה מהנה ומחממת ולאחריה חזרנו לחדר, הפעלנו את המזגן והלכנו לישון שבעים, רחוצים ומאושרים.
אמ;לק
ה-Hakone Pass, שימושי מאוד לשהות בהאקונה