"עיצרי או שאני יורה!" הוא אמר בעודו מחזיק את אקדח המים הקטן, שהיה עשוי מפלסטיק צבעוני מדי. הוא ניסה להיראות בטוח בעצמו, אבל ידיו וקולו רעדו.
"מה הדבר המגוחך הזה שאתה מחזיק?" שאלה הגברת מחודדת הכובע והאף, ירוקת העור ורעת המזג.
"זה, זה, זה אקדח מים! רק תנסי לעשות משהו ואני אשפריץ! שמעתי את הסיפורים עלייך... מממ... מכשפה!"
"הי, בוא לא נקרא פה בשמות לאנשים, זה לא מכובד" אמרה בשקט אלפבה שנראתה באופן בולט יותר מוטרדת.
"את מכשפה, אל תשקרי לי!" הוא צעק והיא לקחה צעד אחורה כשטיפות הרוק הרטובות שלו התקרבו למרחק קצר להטריד ממנה.
"טוב, נו, בסדר, מכשפה, אני, בסדר." היא אמרה.
אחרי רגע קצר שבו כלום לא קרה היא שאלה "אז... מה בעצם אתה רוצה?"
“את הנעלים שלך, אני... רוצה הביתה" הוא משך באפו.
אלפבה גלגלה עיניים ובעודה מכופפת את גבה הכואב כדי לחלוץ את הנעליים האדומות חשבה לעצמה 'עוד אחד מאלה. תמיד אותו סיפור. אני צריכה להשיג עוד זוג נעליים כזה ולתלות אותו על עמוד בגינה ואולי אז יפסיק מצעד הנודניקים הזה.'
עם כל שינויי האקלים, בשנים האחרונות היו יותר סופות הוריקן, שהביאו הרבה יותר נודניקים, שבמקרה הטוב רק רצו לחזור הביתה.
“הנה, קח!" היא זרקה עליו את הנעליים. הוא התבלבל, שמט את האקדח בזמן שהנעליים נוחתות לצידו. הוא שכח מאקדח המים ומכך שעד לפני רגע איים על מכשפה, ומיהר לנעול אותן.
"אין מקום כמו הבית, אין מקום כמו הבית, אין מקום כמו הבית" והוא נעלם כאילו לא היה שם מעולם, ורק זוג נעליים אדומות ופשוטות למראה נשארו על הקרקע.
אלפבה אספה את הנעליים ומלמלה לעצמה "אני מקווה שלפחות לא היו לו פטריות".
