זה היה סוף יום עבודה וגְלֶנְדְרִיל ובַּהַט צעדו באחד המסדרונות של מערכת המגזין נתיבים וגריפינים בדרכם החוצה.
"תגיד גלן" אמר בהט "לא מייאש אותך לקבל ולענות על כל השאלות ההזויות האלה ששולחים לך למערכת?"
"בכלל לא" השיב גלנדריל "להיפך, המטרה שלי היא לתת לקוראים את התחושה שאין שאלה טפשית או מביכה מדי ושירגישו בטוחים לשאול".
"אז לא תתנגד שאשאל אותך שאלה, נכון?"
גלנדריל הביט לרגע בבהט תוהה במה מדובר.
"אממ... כן, כלומר, כמובן שלא אתנגד".
"אני כבר לא בחור צעיר, ואני עדיין מרגיש קצת כמו ילד. יש איזשהו שלב שבו זה עובר?"
גלנדריל קימט את מצחו.
"אין לי פה את היועצים והתחקירנים שלי, אז מה שאומר לך הוא על בסיס תחושתי ודעתי האישית בלבד".
"אני מבין" אמר בהט, משיב לו מבט רציני.
"אני לא חושב שזה עובר" התחושה אולי מתקהה עם הזמן, אבל זה פשוט עוד היבט של האישיות שלנו. אני חושב שזה טבעי לגמרי שתרגיש קצת כמו ילד מפעם לפעם".
"אני שמח שאתה חושב ככה גלן" אמר בהט והניח את ידו על גבו של גלנדריל, ואמר "כי אתה זה" והוא פתח בריצה.
"ברצינות? אבל אתה מתחרה בתחרויות תופסת מקצועיות!" קרא גלנדריל אל גבו המתרחק של במהירות של בהט, והתחיל לרדוף אחריו.
התמונה נוצרה באמצעות Bing.