״תביאו את הדב!״ נשמע קול מרחוק.
״הי! יש לי שם!״
״חשבתי שאמרת שאתה לא קוטר״ אמר הסוהר התורן.
״זה היה לפני שכלאתם אותי כמו חיה״
״אבל…״
״שלא תעז! חוץ מזה, אם דב קוטר היה פה, כבר מזמן היית חותך את הוורידים רק מלשמוע אותו. הוא הרבה יותר נורא מהאופן שבו הוא מוצג בסיפורי המעשיות שלכם עלינו.״
זה היה לגמרי נכון, הוא אהב את הממשל והתנדב לסייע בחקירת אסירים ביטחוניים קשים. עוד לא היה אדם שפוי אחד שלא הבטיח שהוא יספר הכל, אם רק ירחיקו ממנו את דב קוטר. גם בקרב בני מינו הוא לא היה בדיוק חביב הקהל.
הסוהר פתח את הדלת, אזק אותי והתחלנו ללכת לכיוון המעבדה. כבר כמה חודשים שאנחנו עושים את הסיבוב הקבוע הזה. הסוהר מכניס אותי למעבדה, סוגר את דלת המתכת הכבדה וממתין. בפנים יושב כל פעם גוש אורניום אחר ואני עושה את מה שרק אני יודע לעשות.
״קרן אור!״ מונה הגייגר בחדר שעד עכשיו נקש בקצב רגוע, משתגע לגמרי. הנקישות נשמעות כמעט כמו צליל רציף.
אני עוצר אחרי שניות בודדות. אף דב אכפת לי (השם המתקתק שבני האדם בחרו לנו) לא היה מסוגל להחזיק את האפקט הייחודי שלו ליותר מזה.
דלתית קטנה נפתחת בצד החדר ומופיעה שם מנה ראשונה, מרק ירקות בצלוחית קטנטנה. היה ברור לכולם שאנחנו זן אינטליגנטי, אבל עדין התייחסו אלינו כמו אל חיות שעשוע. תעשה טריק, קבל אוכל. לא תעשה את הטריק שאנחנו רוצים, תחטוף.
ככה התקדמה תוכנית העשרת האורניום האמריקאית והדיאטה היומית שלי. דב אכפת לי או לא אכפת לי, כמו שהם התייחסו אלי, הם יכולים מצדי להפציץ אחד את השני עד שישאר רק אבק רדיואקטיבי.
״ קרן… אווור…״ בקושי החזקתי שניה וחצי. אחרי הפעם העשירית והקינוח השלישי (בכל זאת יש בנו משהו דובי קצת) הייתי כמעט מעולף.
גוש האורניום כוסה במיכל מתכת עבה ע"י מכונה, מנורת האזהרה האדומה כבתה, וכמה רגעים אח"כ נפתחה דלת המתכת בחשש. הסוהר הציץ מהצד השני. ישבתי על רצפת הבטון הקרה ונשענתי על אחד הקירות. הם אפילו לא טרחו לשים כסא.
הסוהר הוציא אותי החוצה. בחוץ המתין הרופא, כרגיל. בדק מדדים, לקח דם, הסתכל לי בעיניים, באוזניים, המהם לעצמו כמה פעמים והלך. הם דאגו שלא אנסה להזיק לעצמי, לא הייתה להם עדיין שיטה תעשייתית להפיק אורניום מועשר במהירות שאני ייצרתי. בהתחלה הם ניסו לגייס אותי מרצוני. כשסירבתי בטענה שזה נוגד כל דבר שהגזע שלי מאמין בו, מצאתי את עצמי בכלוב כאסיר בטחוני.
בהתחלה הם עוד ניסו להבין איך זה עובד. שמו אותי על ובתוך כל מכשור רפואי אפשרי, ולקחו דגימות מכל מיני מקומות. אבל זה לא נמשך יותר מידי זמן. הם הבינו שכל זמן שהולך על בדיקות, לא מנוצל להעשרת אורניום.
אני לא יודע כמה זמן הייתי שם, לכל הפחות חודשים רבים, אולי יותר. יום אחד הודיעו לי שהעם האמריקאי מודה לי ואין יותר צורך בשירותי. נמנעתי רק בקושי מלקלל אותם נמרצות על השירות שכפו עלי. אחר כך שמעתי שלפצצה קראו בשם ״ילד קטן״.
בהתחשב בגובה הממוצע של הגזע שלי, ושלקרוא לה “דב גרעיני” יסגיר מידע מודיעיני רגיש, אני חושב שזאת הייתה עוד בדיחה אחת אחרונה על חשבוני.
התמונה מוגנת בזכויות יוצרים השמורות ל- "Quick Simple Fun Games" ולקוחה מתוך משחק קלפים שלהם בשם "Muse".