קפטן זורג היה תפרן.
זורג עבד קשה מאוד. הוא עבד שעות ארוכות, סופי שבוע ואפילו ברוב החגים, אבל קשה היה להתקיים כסוחר עצמאי כאשר שני תאגידי מסחר עצומים שולטים כמעט בכל השוק. וכאילו שזה לא מספיק, הם גם היו היצרנים העיקריים של ספינות חלל. סוחרים עצמאים כמוהו נאלצו להסתפק בשאריות, באופן המילולי ביותר.
בסוף כל מסע הצליח בדרך כלל לצאת עם הכנסה שאפשרה לו לשלם לצוות, להתכונן למסע הבא ולהשאר עם מעט רווח שיאפשר לו להתקיים. בסוף מסע טוב היה מפנק את עצמו במנת כמו-באפלו-בורגר עם צ'יפס במוטל החלל החביב עליו. אם הצליח לחסוך משהו, זה היה רק כדי לכסות על המסעות הפחות מוצלחים.
כמו המסע האחרון שלו.
היו לו מגנים אחדים ואפילו תותח לייזר פה ושם, אבל אסטרואיד אחד מכוון היטב פירק לו את הספינה באופן כזה שהוא הצליח בקושי להיסחף לתחנה הקרובה, בעוד שחלק הארי של המטען צף בחלל. עם מעט המטען שנותר, ושאריות רווח ממסעות קודמים, הוא הצליח בקושי לשלם לצוות.
הוא התנחם בכך שלפחות קנקן התה החביב עליו נותר שלם.
הפעם, הוא קיווה, הסיכויים היו לטובתו. נכון, גם הפעם הוא בנה גרוטאת חלל מאוסף חלקי חילוף משומשים, שספק אם אפשר היה לכבד אותה בשם "חללית". אבל הוא הצליח להשיג מגינים, לייזרים ומצברים במחירי מציאה (וקיווה שהם עדיין עובדים) כך שהוא צייד את הגרוטאה שלו יחסית היטב.
הוא קיווה שזה יספיק.
נשאר אפילו קצת מקום למטען. ולמטבחון קטן, עם מקום להרתיח מים לתה.
בעודו מתלבט איזו חליטה להכין, אזעקה נשמעה בספינה. "קוד אדום, קוד אדום. ספינה עוינת נצפתה בטווח תקיפה".
“שיט, שוב פיראטים" חשב לעצמו קפטן זורג. הוא החל לבדוק את מצב האנרגיה והלייזרים שלו, כשפתאום החדר נשטף אור מפיצוץ עז.
אחרי רגע של פאניקה, הוא הבין שהאור מגיע מהחלונות. חללית של תאגיד הענק "מגלן", שהייתה מרהיבה ביופייה, וכמובן גם מצוידת היטב, הרבה יותר טוב מהגרוטאה של קפטן זורג, השמידה את ספינת הפיראטים, והתקדמה לאסוף את השלל.
“טוב," חשב לעצמו קפטן זורג "אומנם פחות שלל בשבילי, אבל גם פחות חורים בספינה".
הוא נאנח והלך להכין לעצמו כוס תה ירוק.
