Roey Solomonovich

Dec 17, 20243 min read

הטיול השני ליפן - יום #7

Updated: 6 days ago

ניקו חלק שני (09-11-2024)

התעוררנו מוקדם משתכננו בריוקן. אולי הפוטון היה דק מדי, אולי כיוונו את המזגן לטמפרטורה גבוהה מדי, ואולי סתם ישנו יותר מדי. התארגנו בנחת, וירדנו בשבע לארוחת בוקר שהוגשה בחדר האוכל, שגם הפעם הייתה סופר מגוונת. קצת חסרו לנו הסברים איך מתמודדים עם חלק מהמנות, אז אלתרנו ואולי גם קלענו בחלק מהמקרים.

לאחר ארוחת הבוקר התחלנו את המסע לאוקו-ניקו (Oku-Nikko, ניקו האחורית). האוטובוסים הפנימיים בניקו עמוסים בחלקם וקצת יותר מסובכים להתמצאות, אבל התמודדנו. מאוד עזרה לנו טבלת הזמנים שקיבלנו בהגעה אתמול. את הנסיעה לתחנה הראשונה, הרכבל והתצפית (Akechidaira Ropeway) עשינו בעמידה. הדרך היתה מפותלת מאד, והאוטובוס טיפס באיטיות במעלה ההר בכביש חד סטרי מתפתל מוקף יערות בגוונים שונים של שלכת (תפסנו את ניקו בדיוק בשיא השלכת...). בהגיענו לתחנה ירדנו מהאוטובוס, עמדנו בתור לרכישת כרטיסים לרכבל. לאחר שקראנו את האזהרה שמהתצפית אפשר לרדת או ברכבל חזרה או ברגל במסלול שאורך שעתיים, הקפדנו לקנות כרטיס הלוך-חזור (עם הנחה, בגלל שהיה לנו את ה-Nikko Pass), ועברנו מתור הכרטיסים לתור העליה לרכבל. בזמן שעמדנו בתור הבחנו במפל שנראה היטב מהנקודה הזאת. העליה עצמה קצרה - כשלוש דקות, אבל התצפית מהרכבל העליון, שצופה אל אגם צ'וזנג'י (Lake Chuzenji) ואל מפלי קגון (Kegon Falls) מדהימה ממש. לאחר מספר דקות ירדנו חזרה לרכבל התחתון ותפסנו את האוטובוס לתחנה הבאה, המפלים עצמם.

למרות שהמפלים נראו מהתצפית רחוקים, הנסיעה אליהם היתה קצרה מאד - מתברר שהאוטובוס נוסע במנהרה ארוכה החצובה בהר שמקצרת את הדרך משמעותית.

ירדנו בתחנת המפלים, צילמנו שלכת מכל עבר, ושלט המזהיר מפני הקופים באזור. צעדנו משם כמה עשרות מטרים אל נקודת התצפית אל המפלים שממוקמת מעט מעל המפלים. המפלים מרשימים מאד ולאחר שסיימנו להתרשם, המשכנו בעקבות המלצה מהבלוג "יפן עם טל" למעלית (בתשלום) היורדת לעמדת תצפית בתחתית המפלים. התצפית התחתונה מרשימה הרבה יותר והמפלים והשלכת שסביבם נהדרים.

כשסיימנו, עלינו, נהננו קצת משמש חמימה ולא אופיינת לעונה, ואז לקחנו את האוטובוס חזרה לכיוון הריוקן, (הפעם האוטובוס היה ריק והיו לנו מקומות ישיבה). המסלול היה גם הפעם כביש חד סטרי מפותל להפליא המוקף בעצים במגוון צבעי שלכת.

כשהגענו חזרה לריוקן, ערכנו סיור קצר בגן היפני הקטן שראינו מחדר האוכל, אספנו את חפצינו, והחלטנו להמר על ה-Steak House שקרץ לנו בכל פעם שהלכנו בעליה/ירידה של הריוקן. היה הימור מוצלח. ישבנו לארוחת צהריים של מרקים נפלאים, סקלופ מדהימים ומנות בשריות טובות (אבל לא מצויינות🤭).

היות והדרך מהמסעדה לתחנת הרכבת היתה קצרה יחסית (כקילומטר וחצי) וחשוב מכך, בירידה, והיות והזהירו אותנו במלון מהפקקים בדרך, החלטנו לצעוד (כ-20 דקות) לתחנת הרכבת ברגל. כשהגענו לתחנה הקטנה מצאנו בקלות את הרציף. את הכרטיסים חזרה לטוקיו הזמנו יומיים מראש אז היו לנו מקומות ישיבה, ואת הנסיעה (כשעתיים) העברנו בנמנום (כשבחוץ כבר חושך מוחלט החל מסביבות ארבע וחצי...). בטוקיו ירדנו בתחנת Tokyo sky tree.

לאחר שיטוט קצר במתחם וצילום המגדל מלמטה, התחלנו לנווט לכיוון תחנת המטרו כדי להגיע למלון, ובדרך נתקלנו בהפתעה! מכונה אוטומטית למכירת פחיות של... עוגות! והחלטנו שחייבים לבדוק אותן. קנינו פחית של עוגת שכבות שהיתה מורכבת משכבות של תותים, עוגת ספוג, קצפת וקראנצ'ים טעימים ולא מזוהים (שוקולד? קרמל? שוקולד-קרמל? לעולם לא נדע). הפחית מגיעה עם כפית ארוכה שמאפשרת להגיע לתחתית, ולמעט המחיר המעט יקר (1000 ין, כ-24 ש"ח) והצורך להסחב עם פחית עוגה גמורה בתיק (כי אין פחים בשום מקום כמעט), מדובר בחוויה נחמדה, והעוגה היתה טעימה הרבה יותר משציפינו מעוגה בפחית.

ממש צמוד למלון בעודנו מתלבטים אם לצאת לאכול או לקנות ארוחת ערב ב-Lawson נתקלנו במקרה בסושיה קטנה עם דגמים של המנות בחלון הראווה והחלטנו להיכנס. המסעדה, בה היו כ-10 מקומות ישיבה הופעלה על ידי אדם אחד, שהיה גם המלצר, גם הקופאי וגם השף. נכנסנו וקצת צחקו עלינו ואיתנו כשניסינו לסגור ידנית את דלת ההזזה האוטומטית, שזיהתה שיש מישהו לידה וניסתה להישאר פתוחה. בעל המקום הבין שאנחנו לא דוברי יפנית, וסימן לנו לצאת איתו לחלון הראווה ולהצביע על המנות שנרצה. בחרנו שתי קומבינציות סושי, שהגיעו עם תה ירוק ומרק מיסו לצידה. רועי הופתע בתחילה שלא הוגש הוואסבי לצד הסושי, אבל הבנו שהוא כבר משולב בסושי עצמו. הארוחה היתה טעימה מאוד וזולה (כ-1800 ין, 45 שקלים לאדם).