©2018 by Daniel Nakash. The Fox Works website was proudly created with Wix.com

  • Daniel Nakash

מוות

"אהההה!"

"תנשמי רבקה, נסי לנשום כמו שלמדנו, יקרה שלי."

"זה כואב נורא..." גם מחוץ לחדר אפשר היה לשמוע את הרעד בקולה. הצירים הגיעו עכשיו בקצב גבוה ואפידורל כבר לא בא בחשבון. הידיעה רק גרמה לתחושה נוראה יותר של חוסר אונים מול הכאב.

ויטלי היה אומלל. זאת היית הלידה של הילד הראשון שלהם ועם כל ההכנות, שום דבר לא הכין אותו לעוצמת הרגשות. הוא היה מוכן להיעלם מעל פני האדמה אם זה היה מקל את סבלה של אשתו, אבל לא היה לו הרבה מה לעשות פרט ללהיות איתה, ובלי הרבה תועלת לנסות להזכיר לרבקה את מה שלימדו אותם בקורס ההכנה ללידה.

"עזבי אותך, הכל שטויות" אמרה לה אחותה, ונשפה הצידה את עשן הסיגריה אל החלון הפתוח. " קחי אפידורל ואל תכנסי לצרה הזאת. רציתי להיות אמיצה בלידה הראשונה, להתנסות בחוויה הייחודית הזאת". את החלק האחרון היא אמרה בטון שנטף סרקזם לכל עבר. "הצטערתי על כל שניה שנאלצתי לסבול בגלל המחשבה המטומטמת הזאת".

היא הייתה דומה מאוד לאחותה באופי ובהתאם גם היא הייתה עקשנית לא קטנה. היא החליטה שהיא בכל זאת רוצה ללדת בפעם הראשונה ללא אפידורל. עכשיו כשהצירים הגיעו במלוא עוזם, על כל החששות הרגילים נוספה גם האימה מהסיפורים של אחותה.

"אאאהההאההה!"

היא התחילה לבכות. ויטלי היה אבוד לגמרי, כל מה שהוא יכל לעשות כרגע היה להחזיק לה את היד. היא החזיקה את ידו ועם כל ציר האחיזה הפכה ללפיטה עזה, כאילו היה זה דב ולא אשתו. פתאום הוא שם לב שרבקה לא אוחזת בו כלל.

"מה זה? מה קרה? ויטלי...? איפה אתה?" היא עדין הייתה על מיטת בית חולים, אבל הכל היה חשוך ומלא ערפילים דקים ושחורים שנעו ברוח בלתי מורגשת.

"ויטלי?" הקול שלה נשמע מוזר, כאילו היא נמצאת בחלל פתוח. היא הביטה למעלה ולצדדים, אבל אי אפשר היה להבחין בגרמי שמיים כלשהם או בתאורת רחוב. אם היו תקרה וקירות, הם היו ממש רחוקים. היא הבחינה בצללית אדם מתקרבת.

"ויטלי זה אתה?" היא שאלה בחשש.

"ויטלי לא פה, יש לו עוד זמן, הרבה זמן" ענה לה קול בס עמוק ועשיר.

"מי אתה?"

"אני המלווה שלך"

"אני לא צריכה ליווי, תודה לך. מה זה המקום הזה?"

"כולם צריכים ליווי. אומנם יש כאלה שמעדיפים אותו בנהר על סירה, אחרים על סוס קרב. במאות האחרונות נראה שהגישה הריאליסטית התחילה לתפוש מקום משמעותי." ואז זה יצא מהערפל. היא רצתה להתעלף או להתעורר ובכל מקרה להיות בכל מקום אחר רחוק מהסיוט הזה. היא נצמדה בגבה לראש מיטת בית החולים.

"נראה שאת מזהה אותי"

"לא, זה לא יכול להיות. הכל היה בסדר, בדקו אותי ואת הילד, הכל היה תקין!"

"האחד ששולח אותי לא טועה".

"אני לא יכולה לעזוב אותם ככה..."

"את לא עוזבת אותם. ויטלי ישאר לבד"

הנשימה נעתקה מפיה. לרגע קצר היא תהתה איך זה אפשרי בהתחשב בנסיבות, אבל היא התעשתה במהירות, נעמדה על המיטה והחלה לצעוק, "לא! אתה לא לוקח את הבן שלי! אתה לא תיקח אותו!"

"קיוויתי שלא נצטרך להגיע לזה. זה לא נתון לוויכוח, כך נגזר מלמעלה וכך יהיה. קבלי זאת"

"זה אכזרי, ולא הגיוני ואני לא מוכנה לזה, וחוץ מזה אף פעם לא האמנתי בכם".

"זה לא רלוונטי. אנחנו קיימים ואני כאן כדי ללוות אתכם" הוא סיים את המשפט והחל להתקרב אל רבקה.

"על גופתי!" רבקה זנקה על מלאך מוות מופתע והנחיתה את כל משקלה על הגולגלת הלבנה הבוהקת. נשמע קול פיצוח רם, והכל נעלם.

עברו כבר יותר מ-12 שעות מאז שהוציאו את רבקה מחדר הניתוח וויטלי נשאר לידה כל הזמן. ההורים שלה הגיעו לפני חצי שעה וניסו לשלוח אותו לאכול משהו, אבל הוא לא היה מוכן לזוז ממנה ובכל מקרה גם לא היה לו תיאבון. הם הלכו לחפש לקנות לו משהו, ובינתיים נראה היה שרבקה מתעוררת. "רבקה, איך את מרגישה?"

"לא משהו..." היה לה קול שבור של מי שרק התעורר משינה. היא הרגישה את הידיים שלה על הבטן, שהרגישה נמוכה מהרגיל. הבן שלה. איפה הבן שלה? היא זינקה לישיבה בבהלה "איפה הוא? מה קרה לו? איפה הבן שלי??" היא שאלה בתערובת של בהילות, חרדה וכאב.

"הוא בסדר, הוא בסדר, הכל בסדר" ויטלי מיהר לחבק אותה. " הכל בסדר אהובה שלי".

"איפה הוא? אני רוצה לראות אותו" היא שאלה בקול רגוע יותר.

"הוא בתינוקיה, נהנה משנ"ץ" בעלה ענה לה בחיוך. החיוך ירד, הוא השתחרר מהחיבוק ואמר לה, "יהיה לנו זמן יותר מאוחר ללכת לראות אותו, את צריכה לנוח, הרופא אמר שכמעט איבדנו את שניכם." רבקה לא ידעה מה לאמר. הרי היא לא ראתה את האור. הכל היה חשוך ומפחיד, מה הוא יחשוב עליה? היא החליטה לא לספר לו בינתיים את מה שהיא חוותה, והם הביטו זה בזו עוד רגע בשתיקה לא נוחה. "אה, ההורים שלך כאן, אלך לקרוא להם".

"אוי, ע­ֲזָאֵל, עֲזָאֵל. נעשית רשלן במיוחד במאה האחרונה", בעודו בוחן את זירת הרצח, סָמַאֵל דיבר אל עצמו, הרגל ישן שהוא לא תכנן להיפרד ממנו. "אבל אפשר להבין אותך, למי יש זמן להתמודד עם הסיפור האישי של כל אישה ואדם כאשר מיליונים נטבחים בכל אחת מקצוות תבל?" סמאל הביט בשאריות. הגולגולת נותקה בגסות מעמוד השדרה ורוסקה לכמה שברים גדולים.

"אבל האמת שזה קצת מביך, איך בת-תמותה הצליחה לחסל אותך?" הוא רחרח את המיטה, הסתכל בשמיכה עם הדוגמא העלובה בצבע ירוק מחליא. הוא הניף את השמיכה וערפילים שחורים כועסים במיוחד השתחררו, הסתחררו סביבו לרגע וברחו מיד לאחר מכן. "הממ... מעניין".

יותר מאוחר הרופא בא אליהם לביקורת. הוא בדק את רבקה, הסתכל על המדדים שלה ואמר שיש להם הרבה מזל, ושזה זמן טוב לאמר ברכת הגומל. הוא הסביר להם שבמהלך הלידה רבקה נפגעה מתסחיף מי שפיר. סיבוך די נדיר, אך מסוכן ואף קטלני באחוז לא מבוטל מהמקרים. העובדה שגם רבקה וגם הילד שרדו ללא נזק, הוא בגדר נס. כעבור יומיים נוספים תחת השגחה, שחררו אותם מבית החולים.

בלילה הראשון אחרי שיצאו מבית החולים, רבקה חלמה. זה הרגיש כמו חלום, אבל מציאותי יותר מהרגיל.

"דינג! מספר... שתיים! נא לגשת למשרד״ נשמעה הודעה אוטומטית ממערכת כריזה, היו שני רמקולים לבנים על הקיר מולה. היה לה ביד פתק לתור כמו של הדואר. היה רשום עליו המספר שתיים.

"נו, שיהיה" היא חשבה וקמה לכיוון דלת המשרד. הכל מסביב היה לבן מאוד. היא נגשה אל הדלת, וזו נפתחה מעצמה לקראתה. במשרד, שהיה גם הוא לבן עד כאב, ישב מאחורי שולחן לבן, על כסא מנהלים לבן, גבר נאה בחליפה לבנה. היה חלון גדול בעל מסגרת לבנה ממנו נשקף עוד הרבה לובן חסר תווים. מעבר לכך המשרד נראה די ספרטני. היה עציץ גדול ולבן, שחלקו העליון היה מכוסה חצץ, אבל אם משהו צמח שם פעם, זה היה לפני הרבה שנים. והיה כמובן כסא לבן עבורה.

"שבי בבקשה" אמר האיש בנימוס וחשף חיוך מלא שיניים לבנות כל כך שהוא יכל להיות פרסומת למשחת שיניים. היא תמיד רצתה שיניים כאלה, אבל כבר לפני שנים השלימה עם העובדה שזה לא יקרה עם כמויות הקפה שהיא צורכת. היא התיישבה. שניהם בהו זו בזה בשתיקה עוד כמה שניות, האיש לא הסיר את חיוכו לרגע.

"לא מעניין אותך לדעת למה קראתי לך?"

"מעניין"

"זה לא נשמע משכנע במיוחד"

"אני מאוד רוצה לדעת" היא בקול מעושה שהבהיר עד כמה זה לא באמת מעניין אותה.

"מצוין!" אמר האיש. היא תהתה אם המוח שלה שכח לספר ליצירי הדמיון שלה מה זה סרקזם.

"נעים מאוד, סמאל, ראש תחום העולם הבא וניהול נשמות בנות מוות" הוא שלח את ידו ללחיצה. רבקה נותרה לשבת, ידיה בחיקה. "אוי, את בטח שומרת נגיעה, מחילה מכבודך!" הוא אמר, משך את ידו והמשיך לחייך מאוזן אל אוזן.

"זה בסדר, אין צורך שתציגי את עצמך, רבקה, הספקתי לעבור על התיק שלך מראש ואני חייב לאמר שהוא נאה עד מאוד."

"מה אתה רוצה?" היא כעסה על עצמה על שכשלה באיפוקה ודיברה. היא לא רצתה לעודד אותו להמשיך ללהג.

"או! עכשיו אנחנו מתקדמים. אז העניין הוא כזה, אחרי עידן ועידנים שנשמות מוכשרות מאוד ניסו להימלט מהמוות, את הראשונה שהצליחה"

היא מצאה את עצמה מתעניינת בניגוד לרצונה, אבל לא ידעה מה לאמר, אז המשיכה לשתוק.

"כמו שאת מבינה זה לא עניין של מה בכך, לא בכל יום מלאך מובס, על אחת כמה וכמה מת" "מת?"

"לא ידעת? כן, נראה שלא ידעת. מצער מאוד, אבל זה המצב. עזאל היקר אינו עימנו עוד, בני המשפחה האבלים מחפשים מחליף למלאך המוות"

"אתה אומר שאני הרגתי אותו??"

"בערך"

"מה זאת אומרת? מלאך יכול להיות בערך מת?"

"הודות לך הוא מת לגמרי, אבל זאת לא הנקודה. הרבה מאוד אנשים ניסו להימלט מהמוות ולמעשה מעזאל. הוא נפגע מהרבה מאוד לחשים, השבעות, קמעות ושאר פורענויות. כפי שוודאי זכור לך, הוא לא נראה בריא במיוחד. הצלחת להרוג אותו בזכות כל אותם מכשפים שהקדימו אותך בניסיון. ובזכות עוד דבר..." הוא רמז ושתק.

"בזכות מה?" היא שאלה בחוסר רצון אחרי עוד רגע של שתיקה.

"בזכות זה שאת מכשפה, ואני מתכוון לזה באופן החיובי ביותר" כל הזמן הזה וגם עכשיו החיוך עדין נסוך על פניו.

"אמממ..."

"זוכרת את הערפילים השחורים?" היא הנהנה לאיטה "את יצרת אותם. בדרך כלל עזאל יוצר אווירה מוארת ונעימה כשהוא בא ללוות נשמות, אבל אצלך הכל היה מלא ערפילים. הם אחראיים לכך שהוא היה חלש מספיק כדי להפגע ממכה פיזית גסה כל כך. אגב, איך עשית את זה? היה צריך משהו כבד וחזק כמו פטיש קרב לפחות בשביל לרסק לו את הראש".

"אני, אהה... קפצתי לו על הראש" היא אמרה נבוכה מעט, אבל סמאל התגלגל מצחוק.

"נפלא! מזמן לא צחקתי ככה. נשמע שנכונה לנו עבודה מעניינת יחד"

"סליחה?"

"אני סולח לך. זאת הסיבה שאנחנו יושבים כאן ומדברים. עזאל איננו והקיום האנושי צריך מישהו שיחליף אותו"

"מעולה, אבל מה הקשר אלי?"

"הקשר הוא שמצער עבורך ככל שזה יהיה, אני יכול לספור על אצבע אחת בלבד את המועמדים הראויים להחליף את עזאל"

"אתם לא מקימים אותו לתחייה או משהו כזה?"

"יש רק אחד שיכול לעשות את זה ואנחנו כבר לא כל כך מדברים."

"אז איך ידעת מי צריך למות?"

"בבקשה, אנחנו לא הורגים אף אחד, רק מלווים, וזאת הייתה העבודה של עזאל עליו השלום, הם כן מדברים, כלומר דיברו."

"מה עם מלאכים אחרים?"

"הם מגיעים מאותו מקום ואני לא יכול לתת את המשימה הזאת לשד."

"מכשפות אחרות?"

"יש מעט מהן, קשה למצוא אותן ואת כבר הוכחת יכולת מאוד מרשימה."

"ואם אני לא רוצה?"

החיוך נעלם מפניו של סמאל לראשונה מאז שנפגשו.

"אם את לא רוצה, את לא חייבת, אבל החלופות שיש לך כרגע לא טובות יותר. אנחנו יכולים להישאר כאן במשרד הזה ולדבר לנצח, או עד שאצטרך לצאת לאנשהו. אם תנסי לצאת מכאן, תגלי שאין כלום פרט ללובן בכל הכיוונים. אפשר לשבת על זה, אבל זה מאוד משעמם אחרי כמה דקות. כך או כך לעולם החיצוני זה יראה כאילו את בתרדמת."

"לא סתם מזהירים אנשים מפני עסקאות עם השטן"

"זה נכון, אבל הבחירה בכל זאת בידך. ניתנה בידכם בני האדם זכות הבחירה, וכל מה שאני יכול לעשות זה להגביל אותה למימדים שמתאימים למטרותי"

"אז יש לי בחירה?"

"כן"

"יופי, ביי"

"להתראות" הוא ענה והחיוך שלו חזר. היא קמה ויצאה מהמשרד. הדלת נסגרה מאחוריה והיא הייתה בתוך כלום לבן. הכניסה למשרד, הספסל שישבה עליו, הרמקולים של מערכת הכריזה, הכל נעלם ונשאר רק לבן חדגוני בכל מקום.

"נהדר, מי היה מאמין שכלא יכול להיות פתוח כל כך?" היא חשבה.

היא התיישבה בשיכול רגליים והסתכלה ימינה ושמאלה, תוהה מה עושים עכשיו. היא עברה לשכיבה ועצמה עיניים. "וואו, זה יותר נוח מכל מזרון שישנתי עליו". היא חשבה אולי לנסות לישון, אבל הבינה שהיא לא עייפה בכלל. היא פתחה את העיניים. לבן. "מכשפה, מה? חבל שלא ידעתי את זה קודם, הייתי הופכת כמה אנשים לקרפדות" היא חשבה ובהתה עוד קצת בכלום. "איך אני יוצאת מפה?" הדבר היחיד שהיא ידעה על היותה מכשפה היה שהיא יכלה לזמן ערפילים. היא לא ידעה מה הם היו ומה אפשר היה לעשות איתם, אבל היא החליטה לנסות לזמן אותם הפעם באופן מודע. לקרוא להם בקול כמו בסרטים של הארי פוטר תמיד נראה לה מטופש. היא ניסתה לחשוב עליהם, על הצורה שלהם, הצבע שלהם, איך שהם נעו סביבה. היא ניסתה את זה בעיניים עצומות, בעיניים פתוחות, בישיבה, בעמידה, בשכיבה, אבל כלום לא קרה. "מה כבר ביקשתי? ערפילון אחד קטן". היא ניסתה לחשוב כמה זמן היא כבר מנסה ליצור ערפילים. לא היה דבר במקום הזה שנתן איזושהי תחושה של זמן, האור היה רך והגיע מכל הכיוונים. היא תהתה אם היא תרגיש רעב בשלב כלשהו, זה עשוי לתת לה רמז למשך הזמן שהיא כאן, אבל היא חשדה שסמאל דאג לכך שלא יהיה לה שום סימן לכמה זמן היא נמצאת בכלא הפתוח שלו. הוא כנראה גם לא יבוא לבקר אותה עד שהיא לא תיכנע לדרישותיו. "על גופתי" היא אמרה והבחינה בזווית העין במשהו פחות לבן. התרגשות ושמחה הציפו אותה והדבר נעלם מיד. "לא! אוף... למה ברחת?" היא צעקה. "אולי בכל זאת צריך לאמר משהו בקול?" היא חשבה ואמרה "על גופתי?" כלום. "אולי זה כמו בסדרות של הילדים שאומרים להם לחשוב מחשבות שמחות, רק הפוך?" היא חשבה. היא חזרה לישיבה עצמה עיניים וניסתה להיזכר בפגישה שלה עם עזאל, על מוות, על הכעס שלה כלפיו, על הרצון שלה להרוג אותו. היא הרגישה משהו משתנה סביבה, האור שעבר דרך העפעפיים שלה כבר לא היה קבוע. בזהירות היא פתחה את העיניים וראתה ארבעה ערפילים חגים סביבה, היא חייכה ושניים מהם נעלמו מיד. "לא! שיט" היא עצמה את עינייה חזק וניסתה להתרכז שוב בעזאל, אבל התחושה עברה. גם שני הערפילים האחרים נעלמו. היא פתחה עיניים ונשכבה על הגב, הידיים פרושות לצדדים, מרגישה מותשת אבל מרוצה.

עכשיו היא כבר הייתה בטוחה שהמקום הזה משכיח ממנה את כל הצרכים הפיזיים שלה. כבר שעות שהיא מתאמנת על זימון ערפילים והיא לא הרגישה רעבה או אפילו צורך ללכת לשירותים. היא כבר הצליחה לזמן כמה עשרות ערפילים ולשמר אותם, אבל זה היה מעייף לאורך זמן. היא לקחה הפסקות קצרות בין ניסיון לניסיון, אבל ההיעדר המוחלט של דברים סביבה היה כל כך משעמם, שהיא לא יכלה לעצור ליותר מדקות בודדות. "אולי הגיע הזמן לבדוק מה אפשר לעשות עם הערפילים, למשל למצוא דלת" והיא התחילה לזמן ערפילים חדשים. עד עכשיו הם נעו במעגלים סביבה, הפעם הם נראו כמו להקת צלופחים שמחפשת טרף. הם נעו לכל הכיוונים ורבקה לא ניסתה לכוון אותם למקום מסוים, אלא רק חשבה על הדלת למשרד של עזאל. זה לא עבד. גם לא בפעם העשירית. "גם כן מכשפה..." היא אמרה לעצמה וחזרה לשכב על הגב.

רבקה לא הייתה בטוחה אם זאת הייתה הפעם ה-62 או ה-63 שהיא מצאה את המשקוף, אבל עכשיו שהיא מצאה סימן לדלת, היא שוב הייתה מאושרת. זה לקח לה יום או יממה, לא היה לה מושג כמה זמן באמת עבר. כמו כל שאר הצרכים הפיזיים שלה, נראה שגם שינה הפכה לעניין שאין בו צורך במקום המקולל הזה.

לא. לדלת הזאת בוודאות לא היה חור למפתח. או חריץ כלשהו בינה לבין המשקוף. הדלת הזאת הייתה מושא חלומותיו של כל מי שאי פעם רצה דלת אטומה. "אבא היה מתמוגג מהדלת הזאת" היא אמרה לעצמה. במלחמת המפרץ כמות הניילון והמסקינג-טייפ שהוא שם על דלת החדר האטום אצלם בבית הייתה מגוחכת בכל קנה מידה אפשרי. היא הפסיקה לספור איפשהו בסביבות הפעם ה-137 והמשיכה כנראה עוד כמה מאות פעמים ללא הועיל. היא ניסתה לדחוק את הערפילים בכל כיוון ואופן אפשרי סביב הדלת, למצוא נקודת אחיזה כלשהי, אבל לא היה כלום. היא החליטה לנסות לשנות גישה.

התברר לרבקה שהערפילים לא רק נראים כמו צלופחים אלא גם חלקלקים כמוהם וממש לא רצו להצטופף זה אל זה, מה שהיווה בעיה, כיוון שהיא ניסתה לבנות אייל ניגוח. "אולי אני צריכה משהו פחות חלקלק" היא אמרה לעצמה וניסתה לקרוא לערפילים תוך כדי שהיא חושבת על קרנפים, קרנף הוא חיה הרבה יותר הגיונית כשחושבים על ניגוח. משהו כבד, סמיך ופחות ממושמע הופיע, אבל היא כבר הייתה מנוסה והשתלטה על הערפל החדש בקלות. רבקה עטפה את המשקוף בצלופחים, הכינה את הקרנף במרחק שיאפשר לה לצבור מהירות ונשמה עמוק.

היא פקדה על הקרנף לנגוח, הוא פגע בדלת והגונג האדיר שנוצר העיף את הערפילים שלה והיא התמוטטה במקום.

"רבקה?"

היא הייתה שכובה על הגב וסמאל עמד לצידה והביט עליה מלמעלה.

"מנוול אחד!" היא צעקה, וגילתה שהיא לא מסוגלת לזוז. היא קראה לערפילים שלה. הכל נשאר לבן כרגיל. תחושת העלבון, חוסר האונים והכעס הכריעו אותה והיא התחילה לבכות.

"מנוול! שחרר אותי!"

"רבקה?"

"מה?!"

"נסי בבקשה לא להרוג את עצמך שוב" והוא נעלם כלא היה.

רבקה הצטנפה לכדור ובכתה על בעלה שאבד לה, על הילד שהיא לא תזכה לגדל ועל עצמה.

רבקה לא ידעה כמה זמן בכתה, פניה היו רטובים והיא הרגישה מותשת בכל דרך אפשרית. נראה שלא נותרה לה ברירה. היא המשיכה לחפש אם יש דלת אחרת, או אם יש מישהו אחר שעשוי לשמוע אותה במקום הזה. היא צעקה את כל שמות המלאכים והשדים שהכירה, אבל לא נראה שמישהו שומע. ואולי הם פחדו מסמאל. היא אפילו ניסתה להתפלל, הוא הרי אמור להיות הבוס של סמאל, אבל היא לא נענתה. "טוב, בעצם הוא אף פעם לא אהב מכשפות" ניסתה לנחם את עצמה.

היא נשמה עמוק, ואז עוד פעם ואמרה "בסדר, אני מוכנה".

"מוכנה למה?" נשמע הקול של סמאל מכיוון לא ידוע.

"מוכנה לעשות איתך עסקה... אבל יש לי כמה תנאים".

"נראה מה אפשר לעשות בשבילך. היכנסי" והדלת הארורה הופיעה.

עם ידית.

היא נכנסה למשרד ואמרה לסמאל "אתה לועג לי".

"חלילה, למה את אומרת את זה?"

"הידית בדלת"

"הידית מופיעה רק כאשר אני מזמין לכאן מישהו ואני רוצה שיביע באופן פעיל את רצונו להיכנס. הידית לא הופיעה גם בפעם הראשונה שנפגשנו, כי לא סמכתי עליך שתטרחי להיכנס."

"טוב" היא התיישבה בעייפות.

"אמרת שיש לך תנאים"

"כן"

"רוצה לספר לי עליהם?" הוא נשמע חביב מדי לטעמה.

"למה אתה נחמד פתאום?"

"אני לא רע. כל מה שאני עושה, אני עושה כדי לשרת מטרות מסוימות. לפעמים צריך להשתמש בשיטות לא נעימות לשם כך. כל זמן שאנחנו מדברים על מה את רוצה, אין לי סיבה להיות חלאה."

"כמה נעלה מצדך"

"את שוכחת שאני בכל זאת מלאך. מה את רוצה יקירתי?"

"מה שאני באמת רוצה אתה לא מוכן לתת לי."

"לצערי לא, ואני אומר זאת בכנות"

"אני רוצה לראות את ויטלי ואת הילד שלי, אבל לא רק לראות אותם, ממש לפגוש אותם"

"אפשר לסדר את זה. את לא תהיי גשמית, אז תאלצי להתמודד עם מחסור בחיבוקים, אבל תוכלו לדבר ולראות אחת את השני."

"ואני רוצה לראות את הילד שלי גדל"

"יש דברים שלא אני קובע, אבל אם ההוא שאני לא מדבר איתו יחוס עליו, אז אין שום בעיה. יהיה לך פנאי מסוים לפגוש את שניהם מפעם לפעם."

"תודה. אני עדין חושבת שאתה מנוול, אבל תודה לך"

"לו היית אומרת אחרת, הייתי מתחיל לחשוש שאני מתרכך" היא לא הצליחה להסתיר חיוך קטן.

הלוויה הייתה קשה. כולם ציפו להגיע לברך בימים הקרובים את ההורים המאושרים, אבל במקום זה מצאו את עצמם מנחמים אלמן בסערת רגשות איומה של אבל מחד ואושר מאידך. היו מלמולים על חשד לרשלנות רפואית, אבל כל מי שראה אותה יוצאת מבית החולים אמר שהיא נראתה מצוין. ויטלי היה הרוס, אבל לולא אתמול הוא היה עלול להיות שבור לחלוטין.

"ויטלי?" בעלה ישן עמוק והיא לא ידעה איך להעיר אותו בלי יכולת לגעת בו. זאת הייתה הפעם החמישית שהיא קראה בשם שלו. "ויטלי?"

"מממממ..."

"ויטלי, קום בבקשה"

"קרה משהו?"

היא לא רצתה להבהיל אותו, אבל לא היו אפשרויות טובות "משהו כזה"

הוא התעורר עכשיו והסתכל לכיוון שממנו שמע אותה. היא נעמדה בכוונה מהצד השני שלו, שלא יבחין בינתיים שהיא לא בגוף שלה.

"מה קרה?" הוא התיישב על המיטה.

"אני לא יודעת איך לספר את זה בלי שתשנא אותי או תחשוב אותי למשוגעת"

"רבקה, מעולם לא אהבתי אותך יותר" הוא קם לחבק אותה. היא שלחה יד קדימה וסימנה לו לעצור. הוא לא הבין "מה קרה?"

היא נעשתה עצובה יותר, והשפילה מבט לרצפה "אני... אוף, מאיפה להתחיל?"

"למה את לא רוצה שאחבק אותך?"

"כי אתה לא יכול, אני לא גשמית יותר. נסה ללחוץ לי את היד" הוא ניסה וגילה שהוא לא יכול. הוא נרתע לאחור ונתקל במשהו. הוא סובב את הראש וראה את רבקה שוכבת במיטה לידו. הוא סובב את הראש חזרה וראה אותה עומדת מולו, עם דמעות בעיניים.

"את... לא... אבל..."

"אני לא בדיוק מתה, אבל בשביל רוב האנשים בעולם הזה, ככה זה הולך להיראות"

"רבקה, לא!" הוא התחיל לבכות

"ויטלי, זאת לא פרידה, לא לגמרי"

"מה זאת אומרת?"

"תחשוב על זה כאילו התגרשנו ויש לנו הסדרי ראיה" היא דקלמה את המשפט הזה לעצמה מאות פעמים כדי שתוכל לחזור עליו עכשיו בלי לגמגם. "יש לי... עבודה... שאני צריכה לעשות בעולם הזה. לא בחרתי בזה, לא השאירו לי ברירה. אבל אני אוכל לבוא מידי פעם לראות אותך ואת הבן שלנו".

"איזו מין עבודה זאת? ומתי זה מידי פעם? איך זה קרה בכלל?" הוא הרגיש מבולבל וכועס.

"זה סיפור ארוך ולא נעים שאספר לך בפעם אחרת. אבוא בכל פעם שאוכל, אני... חדשה בתפקיד. אני לא יודעת איך נראה הלו"ז."

"לכל הרוחות..."

היא כמעט אמרה לו שהוא טועה, שזה בעצם מלאך, ובמקום זה אמרה "בוא נדבר על המצבה שלי".

ההורים שלה לא אהבו את זה. גם עושה המצבות לא אהב את זה והוא כבר נתקל בעבר בבקשות משונות, אבל זה היה חריג למדי. ויטלי הצליח לשכנע אותו לאחר מספיק תחנונים ואלתרמנים. לקראת ה-30 הוא הלך לוודא שהמצבה נעשתה כפי שביקש. הוא חשש שמא מישהו התערב או שעושה המצבות יחזור בו מהבטחתו. הוא הגיע אל הקבר, היא הייתה כפי שביקש.



פ"נ בטרם עת

אהובתנו

רבקה זקהיים

19.5.1977, ב' סיוון התשל"ז -

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now