אגם

אגם הייתה בטוחה שהיא כבר עברה את קטע השביל הזה קודם לפחות פעם אחת בחצי שעה האחרונה, ובאופן כללי הייתה מצוברחת מאז שאיבדה את המפה ואז גם הדרך. 'לפחות הטבע פה יפה' ניסתה לעודד את עצמה בעודה צועדת בשביל מוקף מגוון עצים ושיחים לצד נחל שבדיוק נשפך לברכה קטנה. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, והחום של אוגוסט העיק עליה. אגם החליטה שזה זמן טוב לעצור לשכשך קצת במים, להתקרר, להירגע, ואז לנסות להבין איך היא יוצאת מכאן. קרקור צפרדע נשמע ברקע בזמן שאגם הורידה את תיק הגב וחלצה את סנדליה. יחפה, אגם צעדה בזהירות לקראת הבריכה.

"הי, הי! הלו! מה את חושבת שאת עושה?" נשמע קול צרוד ומוזר מכיוון לא צפוי. אגם הופתעה ונעצרה מנסה להבין מי דיבר אליה, אבל לא ראתה אף אחד.

"מי זה? איפה אתה מתחבא?" קראה בביטחון, ונכנסה לעמדת מגננה.

"תרגיעי גברת, אני כאן למטה." נשמע הקול הצרוד שוב.

אגם פנתה להסתכל לכיוון הקול, אבל ראתה רק צפרדע. "או! יופי מצאת אותי, כל הכבוד." אמר הצפרדע. מההפתעה, אגם נשארה קפואה בעמדת המגננה שלה. "זאת הבריכה שלי, אני לא נותן לכולם סתם ככה להיכנס."

"יכול להיות שחטפתי מכת חום? ואני הוזה אותך עכשיו?"

"חמודה, לא כל כך חם. בואי, בסך הכל צפרדע מדבר, זה לא שנתקלת בדרקון נושף אש." אמר הצפרדע וגלגל עיניים באופן מטריד במיוחד.

"זה… נכון, אבל איך…"

"איך אני מדבר? סיפור ארוך, אולי אספר לך בהזדמנות אם נכיר מספיק טוב. אגב, נעים מאוד, אריה."

"אריה?" אגם הרימה גבה.

"כן, אריה." השיב אריה בלי למצמץ.

"אריה?"

"יש לך בעיות שמיעה? כן, אריה! וזה השלב שאת אומרת איך קוראים לך. מי גידל אותך, זאבים?"

"סליחה, אני אגם, אבל ברצינות, אתה לא מודע עד כמה השם… לא… לא יושב טוב עליך?"

אריה בהה באגם עוד כמה רגעים בשקט ומצמץ בהדגשה.

"אז אגם את אומרת" אמר אריה לבסוף, "אחלה שם."

"תודה" אמרה אגם, לא בטוחה איך ממשיכים את השיחה ההזויה הזאת מכאן. הם שתקו עוד כמה רגעים. 

"טוב, בסדר," אמר אריה "אז לפי חוקי הפורמט, אני מחויב להודיע לך שאם תנשקי אותי, תקבלי משאלה. המבצע מוגבל לפעם אחת בחיים, אין החזרים וביטולים, אסורה השתתפות קרובי משפחה."

"אתה לא אמור להפוך לנסיך או משהו? זה מה שהאגדה מספרת."

"אגם, מה שקורה פה מרגיש לך כמו אגדה?"

"לא ממש…" הודתה אגם. 

"יופי, אז קדימה, אם את רוצה להשתתף במבצע, תתחילי לזוז. אם לא, רק תגידי ואני הולך לתפוס שנ"ץ."

"אמממ… אוקי, טוב בסדר." אגם ניגשה לאריה, הרימה אותו בעדינות על כפות ידיה, ובחוסר רצון וגועל ניכרים, נישקה את אריה על ראשו למשך מאית השניה בדיוק.

"את בהחלט יודעת לגרום לצפרדע להרגיש טוב עם עצמו." אמר אריה ושוב עשה גלגול עיניים מחריד. "אבל זה עובר לפי התקנון. מה תבקשי?"

"אממ… תמיד רציתי שתהיה לי טירה משלי, אבל…" התחילה אגם לומר ופתאום נשמע 'פּוּף!' וקופסה עצומה של דגם טירה מלגו הופיע משום מקום למרגלותיה.

"מה זה??" שאלה אגם באי אמון.

"המשאלה שלך, בבקשה." השיב אריה.

"מה! אבל אני לא אמרתי שזה מה שאני רוצה! ובטח לא טירה כזאת!"

"מאוחר מדי, זה מה יש. ואם את רוצה להגיע הבייתה, פשוט תפסיקי לפנות ותלכי ישר, את תגיעי ליציאה. היידה." אמר אריה, קפץ למים ונעלם.

"טוב," אמרה לעצמה אגם "תכלס זה דגם עם איזה מיליון חלקים, בטח יקר רצח."

---

נכתב בשניים בנובמבר במסגרת אתגר סיפורונובמבר 2025.

התמונות נוצרו בעזרת PixVerse.ai ו- Tensor.art.