היא ניסתה שוב להתחבר לרשת הביתית. זה לא עבד.
היא הייתה משוכנעת שהיא זכרה נכון את הסיסמה ובדקה חמש פעמים שהיא מנסה להתחבר לרשת הנכונה ולא לרשת של השכן שחשב שהוא מה זה מתוחכם, ובחר שם ממש דומה לשלהם. פוץ.
"ג'יימיייייי" היא צעקה. לא נשמעה תשובה.
"ג'יייייימי!" היא ניסתה שוב.
אחיה נכנס לחדרה, "מישהו רוצח אותך? מה זה הצעקות האלה?"
היא תקעה בו מבט.
הוא המתין רגע בדממה. "נו, מה? חשבתי שאת מנסה לשדר לי משהו, אבל אני לא מרגיש אותך בשום ערוץ." הוא עשה פרצוף "...ואת צריכה לאוורר את החדר שלך."
היא בדרך כלל תקשרה איתו על גבי הרשת הסלולרית, אבל היא גמרה אתמול את כל חבילת הגלישה שלה. היא לא התפשרה על איכות הסרטונים ב"הולו-טיוב".
ולכן, היא המשיכה לנעוץ בו במבט.
"אליזבת," היא שנאה שהוא קרא לה ככה, והוא ידע את זה "אני לא טלפת. תפסיקי להיות ילדה קטנה ותגידי כבר מה רצית."
היא גלגלה עיניים. "יופי, תמשיך לעשות כאילו לא החלפת סיסמה לרשת הביתית" היא אמרה והניפה את ידיה באוויר.
"אבל באמת לא החלפתי" הוא אמר ולא עשה את התיק המוזר שיש לו כשהוא משקר.
הם הביטו עוד רגע אחת בשני.
"טוב, ביי" הוא אמר, יצא, וטרק אחריו את הדלת.
"לא צריך להיות כזה גס רוח..." היא מלמלה לעצמה. היא שמה לב שבזמן שדיברו, בקול, כמו ברברים, שהרשת כל הזמן מופיעה ונעלמת. אולי הזיעה מהאימון והמים שהיא שטפה בהם את הפנים, הפריעו לאות להיקלט במחושים הקטנים, החמודים והעדינים שלה.
"אוף, בסדר," היא חשבה. "המעריצים שלי ב'הולו-פלייס' ייאלצו לוותר על הולוגרמת 'אני-אחרי-מה- זה-אימון-שווה' שלי" והלכה להתקלח.
התמונה נוצרה באמצעות Midjourney