דחייניצ'ו

יופי, הוא סיים לשטוף את הכלים, לסדר קצת, לנקות אבק, ועכשיו הוא יוכל סוף סוף לשבת ללמוד קצת.

'מלמול מלמול מלמול' נשמע קול לא ברור מבחוץ. זה נשמע קצת כמו המאמן שלו.

"דחייניצ'ו, אני בוחר בך!" נשמע הפעם בבירור קולו של המאמן.

'שיט' הוא חשב.

"דחייניצ'ו!" המאמן ממש צרח עכשיו "אני! בוחר! בך!!"

הוא ניגש למתג הפתיחה שהבהב בירוק שמח מדי והגיח מהפוקדור.

אחרי רגע של סינוור, הוא מצא את עצמו במרכז אצטדיון מלא צופים. מאחוריו עמד המאמן שפניו היו תערובת של עצבים ושביעות רצון. דחייניצ'ו בדרך כלל חיכה שהמאמן יתייאש וישלח מישהו אחר, מה שאכן קרה ברוב הפעמים. הרחק מולו, הוא ראה את הסיבה שהמאמן נשמע נואש כל כך. בצד השני של המגרש עמד צונאמימון עצום.

דחייניצ'ו התחיל לעשות מתיחות. רגל ימין, רגל שמאל.

צונאמימון החל להתקרב בצעדים כבדים ורועמים לצד הזה של המגרש. 

זרועות, חימום קל לכתפיים.

צונאמימון התקרב מספיק כדי להסתיר לדחייניצ'ו את שמש אחר הצהריים.

'טוב, צריך להתחיל לעבוד' חשב דחייניצ'ו.

צונאמימון פתאום לא היה בטוח אם הוא כיבה את התנור. וגם היו לו מלא כלים לשטוף. והחדר היה מטונף ברמות על. 'הקרב הזה יצטרך לחכות' חשב צונאמימון, וחזר לפוקדור שלו.

בינתיים, הקהל שהיה משולהב עד לפני כמה רגעים, נראה עסוק במיליון דברים אחרים.

'אני צריך להיות יותר ממוקד' חשב דחייניצ'ו, 'חבל על כל האנרגיה הפסיכו-אקטיבית הזאת שאני מבזבז עליהם'.

אבל לפחות הוא לא פגע במאמן שלו שהיה מאוד מרוצה.

דחייניצ'ו קרץ למאמן וחזר לפוקדור שלו.

'אני רק אנוח קצת מהקרב הזה' הוא חשב 'רק כמה דקות, ואז אשב ללמוד'.