top of page

מלחמות הגריפינים

Writer's picture: Daniel NakashDaniel Nakash

נֵסְבּוֹ היה מותש. כבר פעמיים ניקה דיו שנמרח כיוון שלא היה זהיר מספיק. מזל שמרוב בהלה טיפל בכתם במהירות, כך שלא נשאר סימן. ועכשיו הוא כמעט ניקר את הדף. ראשו צלל אט אט בלי ששם לב, והוא נעצר רק כשהיה במרחק של נים נוצה מהספר. ראש המסדר היה מולק את ראשו.

הם קם ממקומו, ניער את נוצותיו והלך לבאר לקחת מים.

"אתה נראה כאילו החתול הביא אותך, הכל בסדר?" שאלה מירה, שבדיוק לקחה מים בעצמה.

"אני בקושי ישן עם כל השמועות על התקריות בגבול."

"אנחנו ממש רחוקים משם, למה זה מטריד אותך כל כך?"

הוא לגם מהמים ונראה מהורהר. "בית הורי נמצא במרחק של כשעת מעוף משם, ואחותי מפקדת על יחידה שהוצבה שם לאחרונה."

"אוי, מצטערת לשמוע. נתפלל לציפור הגדולה שתישא את לוחמינו גבוה ושהקרב יתרחש בצד האויב." אמרה מירה והתכוונה לכל מילה.

"כן, נתפלל" אמר נסבו שכבר לא האמין בתפילות. לא מאז שאיבד את אחיו. כל בוקר וכל לילה הוא התפלל לצד מיטתו. הוא קיים את כל הטקסים העתיקים בדיוק מופתי. הוא אפילו הצטרף למנזר רגע לפני הסוף. לציפור הגדולה זה לא הספיק.

הוא חזר לעבוד והצליח להשלים עוד שני עמודים לפני שהסתיים היום. כשחזר לחדרו, מצא שהוא לא ערוך כמו שהיה צריך להיות. לירי שוב התרשל. הוא מצא את עט קטן שהכין מאחת מנוצותיו שלו ושארית נייר, וכתב, 'תיכף לירי יגיע לסדר את חדרי'.

רגע לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. "נסבו, אתה כאן?" נשמע קולו של לירי.

"כן, כנס" נסבו ענה.

הדלת נפתחה ולירי נכנס, שפוף "אני מתנצל נסבו יקירי, לאם המנזר היו אורחים וכל היום הייתי צריך לקרקר סביבם."

הוא שיקר. נסבו ידע את זה, כי מירה סיפרה לו שראתה את אם המנזר יוצאת בראש משלחת הבוקר, כך שהיא לא הייתה כאן ובוודאי שלא אירחה אף אחד.

"כן, אני מבין. טוב שבאת."

"אני פה תמיד בשבילך, ידידי" הוא אמר בעודו מנקה ומסדר. לאחר דקות אחדות הוא סיים ועזב את נסבו לנפשו.

העטים שנסבו יצר מנוצותיו שלו גרמו לדברים לקרות. לא היה לו מושג למה או איך זה קורה. הוא רק ידע מניסיון שככל שהבקשה קטנה יותר והנוצה איכותית יותר, כך היה לכתביו סיכוי טוב יותר להתגשם. לכן לא היה מופתע שדבר לא קרה כשניסה להביא שלום באמצעות הכתיבה שלו.

הוא הכין עט חדש. הוא בחר נוצה גדולה ונאה במיוחד הפעם, וזה כאב בהתאם. זה היה שלשום. אתמול הוא טבל אותה בחול חם, כדי שתגיע למידת הקושי והגמישות הרצויה. הערב, לאחר שלירי יצא, הוציא אותה מהחול והחל לפסל אותה לעט.

בטנו הציקה לו. הוא לא אכל כמעט כלום בצהריים, ולא נגע בדבר מאז פרט למים. הוא ישב מול נייר ריק, קסת דיו מונחת פתוחה ליד, והעט רועד בידו. כל השבועיים האחרונים ניסה לכתוב פתרונות שונים לסכסוך, למתיחות ששררה בין שני העמים, אבל הוא לא זיהה שום סימן שהייתה לכך השפעה כלשהי על המציאות.

לבסוף הוא כתב, 'כשאסיים את ארוחת הערב, אדע בדיוק מה צריך לעשות כדי למנוע את המלחמה.' הוא הסתכל עוד רגע על המשפט היחיד שכתב, לא האמין שזה יעזור, אבל בכל זאת קם לאכול.

כשסיים את הארוחה צץ בראשו רעיון. הוא לא אהב אותו ולא זינק בהתלהבות, על אף שהבין שיש לו סיכוי ממשי להצליח. אחותו תמיד עבדה קשה וכל דבר שרצתה להשיג, השיגה בזכות עצמה, בזכות הכשרון והיכולת שלה. אבל עכשיו, הוא יצטרך לכתוב את סיפור הקריירה הצבאית והפוליטית שלה. סיפורה של לוחמת אמפתית שתביא את השלום.

לפחות כך הוא קיווה, ויותר מכך הוא קיווה, שאם אי פעם היא תגלה מה עשה, שלא תשנא אותו.


התמונה נוצרה באמצעות Midjourney ונערכה באמצעות Dall-E2.


3 views0 comments

Related Posts

See All

שועל

גלידה

Comments


bottom of page