עתידו לפניו

אדם היה לבד בחדרו, מוזיקה קלאסית התנגנה ברקע, רביעייה מס' 14 "המוות והעלמה" של שוברט, ובעודו שרוע על מיטתו, הוא קרא את ״האמן ומרגריטה״ לאור מנורת הלילה. הווילונות השחורים היו מוגפים והחדר היה חשוך על אף שהייתה זאת שעת אחר צהריים קיצית. הדבר הבהיר היחיד בחדר היו הקירות, שרובם הוסתרו היטב על ידי פוסטרים של להקות דֵּת׳-מֵטָאל, ובמיוחד אלה של אוֹבִּיצ׳וּאֵרי. הוא לא ממש שמע את המוזיקה שלהם, אבל הפוסטרים שלהם מצאו חן בעיניו. אדם היה עסוק בניסיון להדחיק את הכשלון האחרון שלו בהקמת מתים לתחייה. כבר פעם שביעית שהוא נכשל, והוא דווקא קיווה שאולי ניסיון מספר שבע יהיה בר מזל. בזמן שהוא ניסה לקרוא את הספר, ובמקום זה היה עסוק בְּהַלְכָּאָה עצמית, פתאום רוח נשבה בחדר, והופיעה בו גרסה מאוד חיוורת של עצמו.

״אתה… לא נראה טוב.״ אמר אדם.

״הרבה יותר טוב משנדמה לך.״ השיב אדם החיוור. ״תפוס.״ הוסיף, וזרק לעבר אדם הסמוק מחברת קטנה.

אדם הסמוק תפס אותה, הביט בה רגע בתמיהה ושאל ״מה זה?״

״במחברת הזאת כתוב התאריך שבו אתה מת, והמועד שבו אתה צריך להקים אותי, כלומר אותך, לתחיה.״ השיב אדם החיוור.

הסמוק הביט במחברת בהערכה מחודשת. ״זה… מעניין, אבל עוד לא הצלחתי להקים לתחייה אפילו את החתול הקודם שלנו שמת בשיבה טובה. איך אקים אותך, אותנו?״

״אתה תבין את זה בסופו של דבר, יש לך מספיק זמן, תסתכל.״

״זה קצת מוזר לדעת את מועד המוות של עצמך, לא?״ שאל הסמוק.

״כן, מאוד,״ הסכים החיוור, ״אבל גם חיוני, אם אתה רוצה לקום מיד אחר כך.״

הסמוק פתח באי רצון את המחברת ומצא את התאריכים. ״זה בעוד שנה וקצת… זה… וואו.״

״כן, קשוח, אבל אתה תתגבר, הנה, רואה?״ אמר החיוור, הצביע על עצמו וחייך באופן מאוד לא משכנע.

הסמוק צחק צחוק עצוב. ״זה בטח עדיף על החלופה. אבל… משהו לא מתחבר לי.״

״דבר אלי.״ אמר החיוור.

״איך ידעתי בפעם הראשונה לאיזה תאריך לקפוץ, כדי להקים את הגופה שלי, שתשלח אלי בחזרה את המחברת הזאת?״

״זה מסובך… בפעם הראשונה ניחשת. כל פעם שהרגשת את העקצוץ שמקדים את הקפיצה בזמן, כיוונת את עצמך למועד אחר, עד שמצאת את המועד הנכון. מתישהו אחר כך נוצרה הלולאה הזאת שבה אני נותן לך מחברת, שאתה שומר עד שאתה נהיה אני, ומוסר לעצמך שוב את אותה מחברת, שלכאורה אין לה התחלה ואין לה סוף יותר.״ ניסה להסביר החיוור.

״מעניין… אבל בעצם, איך אתה יודע את כל זה? אם אנחנו עכשיו בלולאה, אנחנו אמורים להכיר רק את מה שקורה בלולאה הזאת. התהליך שהוביל אליה כבר בעצם לא מתקיים בשום זמן.״ הקשה הסמוק.

״כן, אבל הכל כתוב במחברת הזאת. זה ועוד כל מיני דברים.״

״באמת? מה למשל?״

״למשל שקפיצת הזמן הזאת תמיד קצרה, ואיכשהו תמיד מסתיימת באיזו שאלה מפגרת שלך.״ אמר החיוור וגלגל עיניים.

״זה באמת מזכיר לי…״ אמר אדם הסמוק.

״הנה זה בא.״ מלמל אדם החיוור.

״מכל המחברות שיכולנו לבחור, דווקא כזאת עם חד קרן ורוד עם נצנצים?״ שאל אדם, שרגע לפני שסיים את המשפט, נשאר שוב לבד בחדר.

---

נכתב במסגרת אתגר סיפורונובמבר 2025.

התמונות נוצרו בעזרת Nano Banana.