ארנבים

רון וצוּף ירדנו מהמעבורת שלקחה אותם אל אי הארנבים יחד עם קבוצה גדולה למדי של אנשים. הירידה לאי הייתה מעט לא שגרתית. אחרי שירדו מהמעבורת למזח, העבירו אותם בקבוצות קטנות כל פעם. כשהגיע תורם של רון וצוּף, הם חלפו על פני דלת זכוכית אוטומטית אחת, ורק אחרי שהיא נסגרה, נפתחה הדלת הבאה. אחריה הייתה במה רחבה שממנה ירדו אל קרקע האי מספר סולמות קצרים. הם ירדו באחד מהם. ״איזה מוזרים״ אמר רון ״בשביל מה כל הבלאגן הזה במקום לשים כמה מדרגות?״

״לא יודעת,״ אמרה צוּף ״אבל התור לא היה נורא, והנה הגענו!״

עוד בדרך לאי, לפני שעלו על המעבורת, הם התכוננו וקנו מזון ארנבים בשקיות קטנות, כדי שיוכלו להאכיל את הארנבים (לפי האינסטוש של ״גַ׳פָּןקִיד אִיצִ׳יבָּן״ זה מותר). כבר בירידה לאי היה פארק קטן, עם שולחנות פיקניק, דשא, ומלא ארנבים קטנים וחמודים כל כך בכל מקום.

״וולקאם! פירסט טיים?״ התנפלה עליהם בחיוך עובדת של הפארק. רון וצוּף הנהנו ושמעו שוב את סדרת ההנחיות שההקלטה במעבורת קדחה להם בכל הדרך לאי. אסור ללטף את הארנבים. אסור לנסות להרים אותם. אסור להאכיל אותם ישירות מהיד. רון היה משועמם אבל הקשיב בנימוס. צוּף לעומת זאת גלגלה עיניים וחיכתה שהעינוי יגמר והיא תוכל לגשת סוף סוף לארנבים. ״דאט איז אול, פליז אנג׳וי.״ חייכה עובדת הפארק וזינקה על קבוצת התיירים הבאה.

״אוף, איזה נודניקים״ סיננה צוּף בשקט.

״את יכולה לדבר בקול רם, הם לא מבינים מילה, רק תחליפי את הטון, זה בינלאומי.״

״איזה חבורה של מעיקים!״ אמרה צוּף באופן שנשמע כאילו זה הדבר הנפלא ביותר בעולם, ושלפה בינתיים שקיק ראשון של מזון ארנבים. כבר עם רשרוש השקית, שלושה ארנבים מתוקים התקבצו סביבה. אחד לבן לבן, שני חום-ג׳ינג׳י ועוד אחד שהיה כתמים של לבן, חום ושחור. צוּף הוציאה חופן של מזון ארנבים יבש, החזיקה אותו בידה, והגישה את ידה קרוב אל הארנבים, שבעדינות הניחו את ידיהם הפרוותיות והרכות עליה והחלו לרחרח ולנשנש את המזון היבש.

״צוּף, מה את עושה? תזרקי את האוכל לאדמה. הזהירו אותנו מלא פעמים לא לתת להם את האוכל ככה.״ אמר רון שעמד לצידה. ״מה נהיית כזה מקובע? בסך הכל ארנבים מתוקים, מה כבר יכול לקרות?״

״הם עלולים לנשוך אותך בטעות, זה לא נעים.״

״אני בטוחה שזה קרה רק פעם אחת לפני מאה שנה ומאז הם כולם לחוצים מתביעות, אז הם דואגים שלא יהיה סיכוי שמישהו יטען שהוא לא שמע את האזהרה הזאת.״

מישהו צעק ״איי!״ לא מאוד רחוק מהם. רון וצוּף אוטומטית הסתכלו לכיוונו מיד.

״את רואה?״ אמר רון, והם הסתכלו אחד על השניה ״זה לא פעם במאה שנה.״ צוּף זרקה את האוכל מידה בהפגנתיות כרוצה לומר ׳אתה צודק, אבל אני אזכור לך את זה׳.

ואז שניהם שמעו צרחות אימה נוראיות. כשהסתכלו שוב, הם רק ראו ערימה רוחשת של ארנבים במקום בו עמד אדם קודם, ואז קולות כרסום מחרידים. תוך דקה, הסימן היחידי למה שקרה היה חבורת ארנבים מוכתמת דם. סירנה החלה מושמעת, ורון צוּף וכל הנוכחים בסביבה החלו נמלטים אל המזח. כשכולם סיימו לעלות על הסולמות, האזעקה שהעיקה על הארנבים הופסקה, ואלה מהם שהתקרבו למזח, לא יכלו לטפס. בקבוצות קטנות, עברו כולם, למעט נפש אומללה אחת, את מנעל הארנבים בכיוון ההפוך.

---

נכתב בשלושה בנובמבר במסגרת אתגר סיפורונובמבר 2025.

התמונות נוצרו בעזרת Nano Banana