פריחת הדובדבן

שין ישב בפארק על חלקת דשא בצבע ירוק עז, רך ונעים, רגליו יחפות. השמש הייתה נעימה ולא חמה מדי. ציפורים צייצו ברקע, ועץ הדובדבן שישב תחתיו היה עצום ונפלא. הענפים היו מפותלים וארוכים ושופעי פרחים. שין היה מוקסם מיופי הפריחה כמו בפעם הראשונה שצפה בהם כילד קטן עם הוריו, ואולי אפילו יותר מכך.

---

שין היה מכושף. אוּמֵה ניסתה עוד מאתמול בערב להזיז אותו משם ללא הועיל. היא ניסתה לדבר אליו, לצעוק עליו, לבכות, להתחנן, אבל לא ניכרה שום תגובה מצידו. היא אפילו פנתה לקוֹבָּן, נקודת המשטרה הקרובה, ושני שוטרים חסונים ניסו להרים אותו, אבל לא הצליחו להזיז אותו אפילו מילימטר. כשלבסוף נואשו, התנצלו בכל דרך אפשרית על אי יכולתם לעזור, וכמעט התחננו שתפנה אליהם שוב, אם יעלה בדעתה רעיון איך יוכלו בכל זאת להועיל לה. אוּמֵה הייתה שוב על סף דמעות והחליטה להתקשר לאמא שלה. היא אומנם גרה במרחק של מספר שעות נסיעה ממנה, אבל תמיד הייתה לה עצה טובה בשבילה.

"כרגיל את לא מקשיבה לי." אמרה הִיקָארִי, אמא שלה, אחרי שאוּמֵה הסבירה לה את המצב. "הרי הזהרתי אותך משדים בפארק הספציפי הזה!"

"בדרך כלל סיפורי המעשיות שלך נשארים בגדר סיפורים…" מלמלה אוּמֵה.

"אמרתי לך את זה כל כך הרבה פעמים שכבר יש לך יבלת באוזן - כל הסיפורים האלה הם אמת."

"נו, בסדר, אמא, אבל איך אני מחלצת את שין עכשיו?"

הִיקָארִי נאנחה. "כבר הסברתי לך פעם, אבל אסביר לך שוב. ותפסיקי לגלגל עיניים, אני שומעת את זה מפה." אמרה הִיקָארִי. אוּמֵה הפסיקה ואמא שלה הסבירה לה מה היא צריכה לעשות.

---

אוּמֵה הכינה קערה גדולה של אורז עם הדג הכי ריחני שהיא יכלה למצוא, חזרה איתה אל העץ בשעת לילה, והניחה אותה ליד שין. היא הקפידה שהקערה תהיה במרחק של יותר משני מטר מהעץ, כמו שאמא שלה חזרה והדגישה.

משהו בגזע העץ זז באופן לא טבעי. זוג נחיריים גדולים הופיע ולקח שאיפה עמוקה, והעץ חייך. עין יחידה עצומה הופיעה מעל הנחיריים, במרכז גזע העץ.

"ממממ…" גנח העץ בהנאה בקול עמוק ולא טבעי. "אני רוצה את זה. תני לי את זה." אמר השד.

"קודם כל שחרר את שין! אחר כך אני מבטיחה לקרב אליך את הקערה." השיבה אוּמֵה. העץ הֵצֵר את עינו היחידה ונשף באי רצון. שין התעורר פתאום כמו מחלום ולא הבין איך פתאום בבת אחת נהיה לילה. ואז הוא הבחין בשינוי שהתחולל בעץ ונמלט אחורה בצרחות.

"קח!" אמרה אוּמֵה וזרקה את הקערה אל העץ-שד. ומיהרה לרוץ אחרי שין. מאחוריה השד שלח לשון עצומה ותפס באוויר את הקערה וכל תכולתה, ובלע אותה בשלמותה.

וגיהק.

---

נכתב בשלושה בנובמבר במסגרת אתגר סיפורונובמבר 2025.

התמונות נוצרו בעזרת Tensor.art.